אז מה דעתך ? מאת: שובל אלוני

לכולנו יש דעות, כאלה ואחרות. יש לנו דעות מגובשות לגבי איך החיים צריכים להראות, איך אנשים אחרים אמורים להתנהג, מה הם צריכים לחשוב. אנחנו יודעים מה טוב ומה לא טוב, מה בסדר ומה לא בסדר, מה נכון ומה רע. לרגע איננו מטילים ספק בצורת החשיבה הזו בתוכנו.

כשאני מסתכלת על עצמי לרגע, איך אני יודעת מה אתה אמור לאכול או לעשות, פתאום זה נראה לי אפילו מצחיק. אבל אנחנו כל כך התרגלנו להתווכח ולהתעמת עם כל דבר וכל אחד, עד כי הסכמנו לקבל את זה ככורח המציאות. אנו חשים חובה ואפילו מעין אחריות משונה להביע את דעותינו ולהילחם עליהן. מדוע זה קורה לנו, והאם ניתן להיות עם ולהרגיש בלי?

מהי דעה, וכיצד היא נוצרה?

אני מזמינה אתכם להסתכל על החיים כעל רצף של התנסויות: אנחנו חווים משהו בחיים שלנו, לבד או עם אנשים אחרים. החוויה מצטיירת בתוכנו כמשהו נעים או לא נעים, מקדם או מעכב וכו', וכך מיד מצטרפת אל ההתנסות פרשנות פנימית (כמו: טוב או רע, נכון או לא נכון), ובעקבותיה באה המסקנה, שמתגבשת בתוכנו לידי משהו סופי ומוחלט. למשהו הסופי הזה אנו קוראים בשם "דעה".

נניח ונפגענו (נכון יותר יהיה לומר: החלטנו שנפגענו, אבל זה כבר למאמר אחר) ממישהו, החלטנו שאיננו רוצים לדבר איתו יותר. כלומר "דעה", תהיה נעלה ככל שתהיה, היא תמיד תולדה של אני סובייקטיבי ומבודד. אפשר לומר כי דעה היא פרשנות אישית של מציאות שהייתה, ולא המציאות עצמה. דעה תמיד תהיה מבוססת על ראיה אישית מצומצמת מהעבר, ומכיוון שהיא נולדה מתחושת הפרדה, היא תמשיך ליצור הפרדה. זהו הטבע שלה.

אם נפגוש את אותו אדם כיום, למרות שאנו עומדים בפני התנסות חדשה, כל הסיכויים הם שנמשיך להגיב לפי אותה דעה שכבר גיבשנו לגביו בעבר. זהו מנגנון מכאני לחלוטין שנמצא בתוכנו, וככזה, סביר להניח שיש לו בראש ובראשונה חשיבות הישרדותית.

אם, למשל, נפגענו מאדם מסוים או משהות באיזה מקום מאיים, יצרנו דעה שהאדם או המקום הזה "לא בסדר", וכך נמשיך לשמור על עצמנו מפניהם. אם אותו אדם הוא באמת אדם מסוכן, טוב יהיה לזכור להיזהר ממנו. חשיבות נוספת שיש למנגנון הרישום הזה בתוכנו היא לצורך חיסכון בתהליכי למידה: במקום ללמוד משהו בכל פעם מחדש, כבר גיבשנו דעה לגביו וכך אנחנו פועלים באופן אוטומטי.

אין בזה שום דבר רע, אולם כשהאיום ההישרדותי נעלם וכשהמציאות משתנה וגם אנחנו, איננו פנויים יותר לבדיקה מחודשת, שבעקבותיה נוכל לשנות גם את הדעה שלנו.

דעות חדשות נוצרות בתודעתנו יום יום. הקושי שלנו נוצר כאשר אנחנו מזדהים איתן עד כדי חוסר יכולת לבדוק את המציאות מחדש: רעיון שנתפס בתודעה ממשיך לאחוז בה, והיא חיה וקיימת סביבו. אולם תודעה כזו לעולם לא תהיה חופשייה וגמישה, משום שתמיד תהיה מעוגנת במשהו. היא אינה מעיזה לפרוץ את הגבולות האלה ששמה לעצמה, וכשהיא עושה זאת היא מתמלאת בפחד.  

מה ההשפעה שיש לזה עלינו ועל הסביבה שלנו?

האם שמתם לב כיצד אחרי שגיבשנו דעות על כל דבר, אנחנו מפסיקים להיות ערים למתרחש סביבנו. כיצד איננו חווים יותר את המציאות באופן ישיר וער, אלא דרך מסך הדעות שלנו.

למרבה הצער, ההיצמדות לדעות שלנו הופכת אותנו להיות נוקשים ואטומים במידת מה לכל מה שמחוצה לנו, ועשויה להביא אותנו לידי איבוד היכולת להגיב לחיים בצורה אינטליגנטית ויצירתית, כפי שדורש הכאן ועכשיו. המציאות תימדד כעת לא לפי מה שהיא, אלא לפי ההתאמה שלה לדעות שלנו, והתוצאה הבלתי נמנעת של זה הן תחושות של דחייה, מצד אחד, או היצמדות, מצד שני.

כלומר, לא רק שאבדנו את היכולת לחדור אל המציאות ולחיות אותה כפי שהיא, אלא יצרנו לעצמנו סבל מיותר, הנובע מהקונפליקט שנוצר בינינו לבינה: מכיוון שאנו חווים ושופטים את המציאות דרך הרעיונות שיש לנו עליה, זה מחייב אותנו להיות עמה במלחמה מתמדת. הדעות שלנו נעשות הצידוק לתגובת האלימות שלנו, במקום לקחת עליה אחריות מלאה.

גם במערכות יחסים אנחנו חווים את אותה הפרדה. מכיוון שהתעקשות על דעה מצמצמת את התודעה ולא מאפשרת מרחב פעולה, היא הופכת את מערכות היחסים שלנו לרדודות ולמוגבלות. כל עוד אנו רואים בדעות שלנו אמת יחידה ולא משהו בר שינוי, איננו יכולים להימנע ממאבק. נמשיך להיות להוטים להילחם על דעותינו, עמן יש לנו הזדהות מוחלטת.

אם הדעה שלי היא אני, כל ערעור עליה יערער כביכול את קיומי, דבר שלא אתן לו לקרות. מסך הדעות שלנו, שניצב בינינו לבין האחר, לא יאפשר לנו לראות את האדם שמולנו כפי שהוא, ומן הסתם נמשיך לשפוט אותו לפיו.

להיות עם להרגיש בלי

במצב התודעה הרגיל שלנו, דעות הן דבר מובנה. הן נולדו מהאני שחש עצמו נפרד, שונה ומיוחד. הן שומרות ומגנות עליו מפני כל דבר שיערער על רצונו. אם נוכל לראות את ההשפעה שיש לאחיזה בדעות שלנו עלינו ועל חיינו, כמו גם על חייהם של אחרים, נוכל אולי לחיות איתן ללא קונפליקט, למרות ההזדהות הגבוהה שיש לנו עמן. תהיה לזה השפעה מרחיקת לכת על מערכות היחסים שלנו בכל התחומים של חיינו.

מה קורה לנו מול מישהו בעל דעות שונות משלנו? האם אנחנו באמת מנסים להבין אותו או שאנו כל כך שקועים בעמדת ההגנה על הדעות שלנו, עד שאנו הופכים לעיוורים כמעט לחלוטין לאדם האחר ולמהותו. 

אם נתבונן בעצמנו בפתיחות מלאה ובחוסר פניות בעודנו מביעים דעה, נלחמים על דעות, מתנגדים לדעות של אחרים ומגיבים אליהן, נוכל לראות את ההשפעה שיש לה עלינו ונראה את תוצאותיה. מכאן נוכל לראות יותר בבהירות שללא אותה תחושת אני נפרדת וללא ההזדהות עם אותה התחושה, לא הייתה נוצרת דעה.

הבנה שלמה עם התנועה הזו, יכולה לבטל את כל התנועה הפנימית של יצירת הדעה והתגובה אליה, לחלוטין. אם לא יהיה עוד "לדעתי", הסיכוי הוא שייפתח מרחב חדש ועצום למערכות יחסים ישירות ורעננות. במקום לראות דימוי, אולי נראה סוף סוף את האדם עצמו. 

במקום מאבק עם החיים, ישנה אפשרות להסכמה ולפתיחות.

וגם אם ישנן דעות, וסביר להניח שתמיד תיווצרנה חדשות, אנו יכולים להזכיר לעצמנו כי דעה היא רק דעה, ולפיכך נתייחס אליה כאל כזאת ולא כאל המציאות הסופית. אם לא תהיה הזדהות, לא יהיה יותר קונפליקט. אם לא תהיה היצמדות, תבוא במקומה פתיחות.

הקונפליקט יעלם ברגע בו תעלם ההזדהות שלי עם הדעה שלי, כלומר ברגע שלא תהיה הזדהות עם השלי, ברגע שבו נוותר על האחיזה באני נפרד, על החשיבות והמקום שאנו מייחסים לו. הלהט הרב שהושקע במאבק על הדעה, יושקע עכשיו במערכת היחסים החדשה, במוכנות להיפתח באמת אל המציאות כפי שהיא, ואל האחר. כל האנרגיה שהושקעה בשמירה ובהגנה על דימוי עצמי, משוחררת כעת לחיים.

טיך נאת האן, הנזיר הבודהיסטי שחי בצרפת, אמר פעם: "דעה היא רק דעה, אולם מכיוון שאי אפשר שלא תהיינה לנו דעות, הבה ונהיה לפחות מדויקים איתן ככל הניתן".

לדעתי, הוא צדק…..

עם שיטת סדונה ואקסס, ניתן פשוט לתת להן ללכת, יחד עם הרצון לשלוט ולהגן על עצמנו.

הכותבת: שובל אלוני 

 

מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית

 

לאתר הבית של המרכז הישראלי לשיטת סדונה

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק