‏הצגת רשומות עם תוויות שינוי דפוסים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שינוי דפוסים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 26 ביוני 2014

הכול על מסע 21 - הכנסו לשמוע מהמשתתפים את חוויותהם והשינוי שהם עברו בעקבות המסע

 תהליך חוויתי ומואץ לפריצת דרך

וחיבור לשפע ולאהבה !

הצעה זו יורדת מהאוויר

ביום שני 30/6 בשעה 

21:00





יום שני, 9 בינואר 2012

אופססס...נתקענו

 
רגע , אז כבר עשינו סדנא אחת או שניים ועכשיו ה"כאבים" והדפוסים שלנו נהיו החברים הכי טובים שלנו וזה לא מספיק , אנחנו בטוחים שהם משמשים תירוץ הולם לדרכנו. 

אז מה עושים שנתקעים? מה עושים שפתאום מרגישים שנמצאים כמו בגלגל חוזר הלוך ושוב , כן נכון הדמויות משתנות הזמן משתנה אבל ככל שנמשיך לומר זה הדפוס שלי לא רק שאנחנו לא עוזרים לו לעבור אלא להפך אנחנו מחזקים אותו. 

ואיך אפשר להיות לעזאזל ספונטניים ? שיש כל כך הרבה תירוצים ואתם בכלל חיים עמוק בעבר , אמנם מודעים אבל מודעות לא פותרת מאחריות. 

© Lila Benharush

















ניקח לדוגמא : אישה או לחלופין גבר המעוניינים לייצור מערכת יחסים זוגית בחייהם האישה אומרת אני פצועה קשות מגברים אין לי אמון בהם , סבבה הבחורה מודעת, האם מודעות פותרת מאחריות?
כל מערכת יחסים היא מנסה להבין נחשו מאיפה מהמיינד " אני לא אפול לתוך הבור הזה " אני לא אפול הפעם לא !"
השאלה איך היא פותרת את זה ? מה הלאה? לאן מתקדמים?
סבבה יופי! הלוילה אני מודעת לדפוסים המגבילים שלי, אבל קצת נוח להיתקע? מה לא ? מאוד נוח להיות תקועים שם במקומות האלו , נכון זה לא מה שאנחנו רוצים וזו ביצה קטנה חמימה ומוכרת אז עכשיו לשנות?
לצאת מאזור הנוחות שלי? אומר גם בתרפיה לצאת מהמקומות הנוחים ולהתעמת עם אלו המאוד לא נוחים עם אלו שאנחנו מרבים בכזה כישרון להתחמק מהם.

מתי אנחנו יוצאים מהם אין ברירה שהכאב בחיים נהיה חזק וגדול, לפני זה יש סימנים האקזיסטינס מראה לך שמשהו לא עובד אבל אנחנו  מזמן לא מקשיבים  מתפתחים "אגו רוחני" שהוא המסוכן ביותר.



תרבות הסבל

ככל שנתקעים בישן החדש נהפך לכמיהה בלתי מושגת , טוב אז אנחנו תקועים בתוך החרא בתוך ההרגלים ההתנית הישנות ואפילו כבר השלמנו עם זה חלקנו הפכו את זה למקצוע איך לגרום לאנשים אחרים לצאת מהדפוסים שלהם ואנחנו מה? 

כמו אנשים שחיים בתוך אקווריום רואים שיש אוקיינוס רחב מסביבם ובכל פעם שרוצים לצאת עוצרת אותם הזכוכית " חומת הפחד", בפנים יש כמיהה כזו משהו בפנים בתוכינו אומר הלו חייב להיות יותר מזה ונכון יש יותר מזה לאמיצים בלבד. 


© Lila Benharush


















החיים מתרחבים ומתכווצים בהתאם לאומץ הלב של האדם הכי פשוט  ואומץ זה לדעת מה תוקע אותי לעבוד עליו ולדעת לשחרר אותו, אפילו שהכאב הוא חבר וותיק שלנו...

בעולמנו לסבול זה טוב! עובדה שימו לב מה קורה כאן? חצי עולם על ציפרלקס חצי עולם שני על סמים
כולנו מכורים לפחד ולעוד שאר רגשות  וכל עוד אתה סובל זה יופי! החברה הצליחה להשחיל אותך למעגל של בית- עבודה – ילדים ולסבול בשקט ולא זה לא רע לא בית לא עבודה ולא ילדים השאלה מאיפה זה בא?
אפילו שאנחנו מודעים אנחנו ממשיכים לסבול כי אנחנו לא יודעים לשחרר את זה  ואין לנו את האומץ הדרוש להעמיק פנימה בעבודה ולשחרר את זה , פשוט לשחרר. 

שאנחנו הולכים לשחרר אז לא תמיד אנחנו הולכים למה שטוב לנו או נכון לנו בדרך כלל אנחנו מגיעים לסדנאות או תהליכים שיחסית " נוח " לנו בהם לחפור עוד באותה נקודה . 

ואם יש סדנא או תהליך שאתם בורחים ממנה שוב ושוב ואומרים אולי ואז רצים לאזור הנוחות שלכם סימן שאתם תקועים! והפחד הכי גדול שלכם הוא תמיד התשוקה הכי גדולה ככה זה בדוק!
יש לכם אומץ לבדוק?




לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום שני, 2 בינואר 2012

מהי דעה וכיצד היא נוצרה מאת: שובל אלוני


לכולנו יש דעות, כאלה ואחרות. יש לנו דעות מגובשות לגבי איך החיים צריכים להראות, איך אנשים אחרים אמורים להתנהג, מה הם צריכים לחשוב. אנחנו יודעים מה טוב ומה לא טוב, מה בסדר ומה לא בסדר, מה נכון ומה רע. לרגע איננו מטילים ספק בצורת החשיבה הזו בתוכנו. כשאני מסתכלת על עצמי לרגע, איך אני יודעת מה אתה אמור לאכול או לעשות, פתאום זה נראה לי אפילו מצחיק. אבל אנחנו כל כך התרגלנו להתווכח ולהתעמת עם כל דבר וכל אחד, עד כי הסכמנו לקבל את זה ככורח המציאות. אנו חשים חובה ואפילו מעין אחריות משונה להביע את דעותינו ולהילחם עליהן. מדוע זה קורה לנו, והאם ניתן להיות עם ולהרגיש בלי?

מהי דעה, וכיצד היא נוצרה?

© Lila Benharush | point of veiw

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מזמינה אתכם להסתכל על החיים כעל רצף של התנסויות: אנחנו חווים משהו בחיים שלנו, לבד או עם אנשים אחרים. החוויה מצטיירת בתוכנו כמשהו נעים או לא נעים, מקדם או מעכב וכו', וכך מיד מצטרפת אל ההתנסות פרשנות פנימית (כמו: טוב או רע, נכון או לא נכון), ובעקבותיה באה המסקנה, שמתגבשת בתוכנו לידי משהו סופי ומוחלט. למשהו הסופי הזה אנו קוראים בשם "דעה
".
נניח ונפגענו (נכון יותר יהיה לומר: החלטנו שנפגענו, אבל זה כבר למאמר אחר) ממישהו, החלטנו שאיננו רוצים לדבר איתו יותר. כלומר "דעה", תהיה נעלה ככל שתהיה, היא תמיד תולדה של אני סובייקטיבי ומבודד. אפשר לומר כי דעה היא פרשנות אישית של מציאות שהייתה, ולא המציאות עצמה. דעה תמיד תהיה מבוססת על ראיה אישית מצומצמת מהעבר, ומכיוון שהיא נולדה מתחושת הפרדה, היא תמשיך ליצור הפרדה. זהו הטבע שלה.

אם נפגוש את אותו אדם כיום, למרות שאנו עומדים בפני התנסות חדשה, כל הסיכויים הם שנמשיך להגיב לפי אותה דעה שכבר גיבשנו לגביו בעבר. זהו מנגנון מכאני לחלוטין שנמצא בתוכנו, וככזה, סביר להניח שיש לו בראש ובראשונה חשיבות הישרדותית. אם, למשל, נפגענו מאדם מסוים או משהות באיזה מקום מאיים, יצרנו דעה שהאדם או המקום הזה "לא בסדר", וכך נמשיך לשמור על עצמנו מפניהם. 

אם אותו אדם הוא באמת אדם מסוכן, טוב יהיה לזכור להיזהר ממנו. חשיבות נוספת שיש למנגנון הרישום הזה בתוכנו היא לצורך חיסכון בתהליכי למידה: במקום ללמוד משהו בכל פעם מחדש, כבר גיבשנו דעה לגביו וכך אנחנו פועלים באופן אוטומטי.

אין בזה שום דבר רע, אולם כשהאיום ההישרדותי נעלם וכשהמציאות משתנה וגם אנחנו, איננו פנויים יותר לבדיקה מחודשת, שבעקבותיה נוכל לשנות גם את הדעה שלנו.

דעות חדשות נוצרות בתודעתנו יום יום. הקושי שלנו נוצר כאשר אנחנו מזדהים איתן עד כדי חוסר יכולת לבדוק את המציאות מחדש: רעיון שנתפס בתודעה ממשיך לאחוז בה, והיא חיה וקיימת סביבו. אולם תודעה כזו לעולם לא תהיה חופשייה וגמישה, משום שתמיד תהיה מעוגנת במשהו. היא אינה מעיזה לפרוץ את הגבולות האלה ששמה לעצמה, וכשהיא עושה זאת היא מתמלאת בפחד.

© Lila Benharush | mind prisoner


















מה ההשפעה שיש לזה עלינו ועל הסביבה שלנו?

האם שמתם לב כיצד אחרי שגיבשנו דעות על כל דבר, אנחנו מפסיקים להיות ערים למתרחש סביבנו. כיצד איננו חווים יותר את המציאות באופן ישיר וער, אלא דרך מסך הדעות שלנו. למרבה הצער, ההיצמדות לדעות שלנו הופכת אותנו להיות נוקשים ואטומים במידת מה לכל מה שמחוצה לנו, ועשויה להביא אותנו לידי איבוד היכולת להגיב לחיים בצורה אינטליגנטית ויצירתית, כפי שדורש הכאן ועכשיו. המציאות תימדד כעת לא לפי מה שהיא, אלא לפי ההתאמה שלה לדעות שלנו, והתוצאה הבלתי נמנעת של זה הן תחושות של דחייה, מצד אחד, או היצמדות, מצד שני.

כלומר, לא רק שאבדנו את היכולת לחדור אל המציאות ולחיות אותה כפי שהיא, אלא יצרנו לעצמנו סבל מיותר, הנובע מהקונפליקט שנוצר בינינו לבינה: מכיוון שאנו חווים ושופטים את המציאות דרך הרעיונות שיש לנו עליה, זה מחייב אותנו להיות עמה במלחמה מתמדת. הדעות שלנו נעשות הצידוק לתגובת האלימות שלנו, במקום לקחת עליה אחריות מלאה.

גם במערכות יחסים אנחנו חווים את אותה הפרדה. מכיוון שהתעקשות על דעה מצמצמת את התודעה ולא מאפשרת מרחב פעולה, היא הופכת את מערכות היחסים שלנו לרדודות ולמוגבלות. כל עוד אנו רואים בדעות שלנו אמת יחידה ולא משהו בר שינוי, איננו יכולים להימנע ממאבק. נמשיך להיות להוטים להילחם על דעותינו, עמן יש לנו הזדהות מוחלטת. אם הדעה שלי היא אני, כל ערעור עליה יערער כביכול את קיומי, דבר שלא אתן לו לקרות. מסך הדעות שלנו, שניצב בינינו לבין האחר, לא יאפשר לנו לראות את האדם שמולנו כפי שהוא, ומן הסתם נמשיך לשפוט אותו לפיו.

להיות עם להרגיש בלי

במצב התודעה הרגיל שלנו, דעות הן דבר מובנה. הן נולדו מהאני שחש עצמו נפרד, שונה ומיוחד. הן שומרות ומגנות עליו מפני כל דבר שיערער על רצונו. אם נוכל לראות את ההשפעה שיש לאחיזה בדעות שלנו עלינו ועל חיינו, כמו גם על חייהם של אחרים, נוכל אולי לחיות איתן ללא קונפליקט, למרות ההזדהות הגבוהה שיש לנו עמן. תהיה לזה השפעה מרחיקת לכת על מערכות היחסים שלנו בכל התחומים של חיינו.

מה קורה לנו מול מישהו בעל דעות שונות משלנו? האם אנחנו באמת מנסים להבין אותו או שאנו כל כך שקועים בעמדת ההגנה על הדעות שלנו, עד שאנו הופכים לעיוורים כמעט לחלוטין לאדם האחר ולמהותו. אם נתבונן בעצמנו בפתיחות מלאה ובחוסר פניות בעודנו מביעים דעה, נלחמים על דעות, מתנגדים לדעות של אחרים ומגיבים אליהן, נוכל לראות את ההשפעה שיש לה עלינו ונראה את תוצאותיה. מכאן נוכל לראות יותר בבהירות שללא אותה תחושת אני נפרדת וללא ההזדהות עם אותה התחושה, לא הייתה נוצרת דעה. הבנה שלמה עם התנועה הזו, יכולה לבטל את כל התנועה הפנימית של יצירת הדעה והתגובה אליה, לחלוטין. אם לא יהיה עוד "לדעתי", הסיכוי הוא שייפתח מרחב חדש ועצום למערכות יחסים ישירות ורעננות. במקום לראות דימוי, אולי נראה סוף סוף את האדם עצמו. במקום מאבק עם החיים, ישנה אפשרות להסכמה ולפתיחות.
וגם אם ישנן דעות, וסביר להניח שתמיד תיווצרנה חדשות, אנו יכולים להזכיר לעצמנו כי דעה היא רק דעה, ולפיכך נתייחס אליה כאל כזאת ולא כאל המציאות הסופית. אם לא תהיה הזדהות, לא יהיה יותר קונפליקט. אם לא תהיה היצמדות, תבוא במקומה פתיחות.

הקונפליקט יעלם ברגע בו תעלם ההזדהות שלי עם הדעה שלי, כלומר ברגע שלא תהיה הזדהות עם השלי, ברגע שבו נוותר על האחיזה באני נפרד, על החשיבות והמקום שאנו מייחסים לו. הלהט הרב שהושקע במאבק על הדעה, יושקע עכשיו במערכת היחסים החדשה, במוכנות להיפתח באמת אל המציאות כפי שהיא, ואל האחר. כל האנרגיה שהושקעה בשמירה ובהגנה על דימוי עצמי, משוחררת כעת לחיים.
ועם שיטת סדונה, ניתן פשוט לתת להן ללכת, יחד עם הרצון לשלוט ולהגן על עצמנו.

טיך נאת האן, הנזיר הבודהיסטי שחי בצרפת, אמר פעם: "דעה היא רק דעה, אולם מכיוון שאי אפשר שלא תהיינה לנו דעות, הבה ונהיה לפחות מדויקים איתן ככל הניתן".לדעתי, הוא צדק…..


הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית












לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

אחרי החגים מתחדש הכול ? או שלא

ביום רביעי בערב כבר הרגשתי שזהו זה הגיע השלב (שמגיע כל שנה של החגים )נמאס לי ...יותר מדי חגים בחודש אחד , יותר מדי אוכל , יותר מדי אוכל , פשוט יותר מדי , זה חודש שתמיד אחריו מרגישים  רצון טיפלה לנוח מכל הרעש הזה 
הנה אחרי החגים מתחדש הכול, השאלה היחידה האם באמת מתחדש או שכל אחד מאיתנו ממשיך בדפוסים הקבועים שלו , האמת לרובנו ההתחדשות של " אחרי החגים" מביאה איתם את אותם דפוסים שהיו תקועים שם שנה שעברה ולמה זה קורה לנו? בעיקר כי אנחנו עובדים על אוטומט , כן גם ההבטחה הזו שהשנה נפעל אחרת היא סוג של אוטומט ממש כמו רב הפעולות שלנו בחייים.

למה זה בדיוק קורה לנו , זו בהחלט תופעה מעניינת,כל בני האדם נולדו להצליח אז איך זה שהתכנות שלנו שעברנו במהלך חיינו ממשיך לשבש לנו את ההתחדשויות מה בעצ ם עוצר אותנו והאם אנחנו באמת מודעים לכל מה שאנחנו עושים בצורה ערה או חושבים שאנחנו ערים 
האוטמט שלנו זהו האיזור הנוח ועד כמה שלפעמים איזור הנוחות שלנו הוא ממש לא נוח , אנחנו כל כך מורגלים אליו שעצם נמחשבה של שבירתו גורמת לנו זעזועים קשים, מכשול קטן אחד ואנחנו רצים כמו עכברים קטנים היישר לתוך מחילת הנוחות שלנו

רצים במבוך העכברים ? אולי אפשר אחרת
.

האוטומט שלנו מושפע וצומח כל חיינו מהסביבה , "ממנטרות " אלו ואחרות שפועלות עלינו מו קסם ומפחד לשנות את הסטסטוס קוו , האמת שחופש יכול לעורר חרדה הרבה יותר גדולה מאשר כלא , לפחות שאתה נמצא באיזה כלא מחשבתי יש סד הכול ברור , נדמה שהכול בשליטה הלחץ מדרבן אותנו לפעול ולכן , זה בכלל לא פלא שכאשר אנשים מתחילים לייצור שינוי הוא נוצר מתוך מצוקה קשה או מקום של מבוי סתום , לא חייבים להגיע לשם אך רובנו פועלים רק כאשר אין יותר לאן ללכת ואין ברירה אלא פשוט להסתובב קצת ולראות אפשרויות אחרות 

אחד הקשיים הכי גדולים הוא שאנחנו פשוט לא יודעים איך אפשר לעשות אחרת , נשלטים על ידי זמנים ואורח חיים שלא תמיד בחרנו במודע , בחרו בשבילנו ואנחנו לא יכולים לדמיין דרך אחרת.

החדשות הרעות הן שתהליך של שינוי דפוסי מודעות הוא תהליך וככזה לוקח זמן רב , לא ניתן בעזרת סדנא או טיפול חד פעמי להגיע לשינוי אמיתי , סדנא או טיפול כן יכול לפתוח דרך חדשה שתביא איתה ראייה טיפה שונה

החדשות הטובות הן , שכן אפשר לשנות הכול בחיים וניתן לייצור את המציאות הטובה לנו לטווח הארוך אם רק נבין שמאוד קל להתגלגל אחורה חזרה לדפוסים שלא משרתים אותנו אלא אם כן אנחנו מחוייבים לתהליך, לדרך וכן לתרגול עוד ועוד ועוד 

זה החלק שרב הפעמים אנחנו נוטים לשכוח פעולה אוטומטית של שנים ועשרות שנים איננה יכולה להמחק ברגע , גם לא ביום וגם לא בשבוע פשוט לא ניתן , המסורות של הזן טוענות שיש לתרגל 21 ימים בררף כל שינוי , אני אומרת לתרגל 28 ימים לפחות, עד שזה נהיה חלק מהחיים, נדרשת נאמנות ומסירות לתהליך שינוי ותהליכים כאלו לא קורים ביום גם לא בחודש ניתן למדוד אותם לאורך שנים 

שנים??? אתם אומרים אם אין תוצאות תוך חודש אז למה לי להתחיל את הדרך ? אז זהו זה שיש תוצאות גם אחרי שבוע רק שהן קטנות , איטיות ואי אפשר להאיץ שום תהליך , לחיים יש קצב משלהם והם לא עובדים עם לוח זמנים

מעבר לדפוסים הקיימים


הדרך הטובה ביותר היא להבטיח לעצמנו את היום הבא בלי הבטחות גדולות לשנה שלמה בלי הבטחות ענק לשינויים דרסטיים , אלה שינויים קטנים מיום ליום שלטווח הארוך יביאו  תוצאות, כן יהיו בדרך נסיגות ויהיו ימים שזה לא יעבוד אך בדיוק בימים האלו חשוב לסלוח לעצמנו ולהמשיך הלאה ליום הבאה 

הנטייה הטבעית שלנו , היא יום אחד קצת לפשל ולא לתרגל את החשיבה החיובית, המדיטציה, ספורט או התנהלות חדשה במערכת היחסים ולהרים ידיים וכשמרימים ידיים כל כך מהר כל החיים הולכים צעד קדימה שניים אחורה + רגשות אשמה ואכזבה 

החוכמה האמיתית היא קודם כל להבין שכמו בכל תהליך צמיחה והתפתחות ישנן נסיגות ויחד עם הנסיגות עדיין לקום בוקר ולתרגל את ההבטחה היומית שלנו בלי תוכניות על, יום ביומו ובעדינות וסלחנות לעצמנו אחרי הכול , למחוק דפוסים של שנים בכמה ימים או חודש זו חשיבה קצת שטחית 

בשנה הזו קודם כל תתנו לעצמכם תמיכה , לכו לקורס או סדנא או קבוצת תמיכה לא משנה מה , רק אזשהי מסגרת שתתמוך בתהליך , אגב קבוצת תמיכה יכולה להיות גם חברה שפוגשים ביום קבוע בשעה קבועה ומספרים על איך התקדמנו השבוע , עצם ההתחיבות הזו לדיון שבועי על אותם הרגלים שאנחנו  מעוניינים לעקןר מתוך חיינו הם כבר יוצרים מסגרת חדשה

אז יאללה...היום אחרי החגים התחיל , תנו לעצמכם צאנס רק היום לעשות דברים אחרת ולצאת מתוך הדפוסים הישנים שלא משרתים אתכם יותר