דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2011

פינג פונג

  © Lila Benharush תהליך הפינג פונג זה השם שהמצאתי לעניין הזה , מכירים את התחושה שרוצים משהו ואז עולה בכם התגדות או ויותר נכון מליון ואחת סיבות ללמה זה לא יכול לקרות ויש לפעמים גם יותר ממליון ואז מתחיל התהליך המעצבן הזה של התחבטות התלבטות ורצון עז לעשות את הצעד הנכון "ההגיוני " הריאלי זה שתואם את המציאות. באופן בלתי ברור דווקא לאותם חלומות כמוסים שלנו ולאותם רצונות גדולים יש לנו התנגדות מאוד גדולה מאיפה זה בא ולמה זה לא ממש משנה ככה אנחנו בנויים , נקרא לזה התניות נקרא לזה ציפיות חברתיות או ללכת עם הזרם עדיין לא רלוונטי ככה זה וזה חלק מהטבע. מהניגודים צומחים הדברים , אם לא היה מוות לא הייתה הגדרה ברורה ונהירה לחיים , אם לא היה עצב לא יכלונו להנות מהצחוק ( אגב צחוק ובכי מבחינה פזיולוגית עושים את אותו התהליך בדיוק שחרור של התנגדות ) אם לא היה יורד הלילה לא היינו רואים את היום. ככה ייאן ויאנג ניגודים והפכים בנויים כל החיים וגם הניגודים בכל החלטה משרתים אותנו הרבה מעבר לאי נוחות שהם מקנים לנו ותהליכי קבלת החלטות במיוחד אלו המשמעותיים בחיים אי אפשר לקצר- מה שאני ב

אין הילוך אחורי?

      © Lila Benharush  שיחת טלפון אחת מעצבנת , ביטול של שתי פגישות עבודה ומיד קפצתי על העגלה ," אוף אין לי כוח נמאס לי למה זה קורה" כן , כן קיטרתי וקיטרתי אחר כך חברה התקשרה וכעסתי וגם קיטרתי התעצבנתי אפילו הבעתי ייאוש קל...כמה דקות אחר כך הוצאתי את עצמי לטיול באוויר הפתוח עם הכלבה שלי, כן כן זו שהלכה  ועברתי אישזהו מהפך רגשי ,חזרה  בדיוק בשלב ההשלמה והרגיעה שלי.   בלי ממש סיבה ברורה חזרה , סיטואציה הזויה ובהחלט מגיע לי לקטר ולכעוס קצת , לא ?אז הלכתי באמת רוצה להרים ידיים בהחלט במקום שבא לי לוותר על הכול ולתת לעצמי לשקוע באיזה דיכאון קליל או לפחות קצת ייאוש וזה פשוט לא הלך... חצי שעה של רחמים עצמיים וקול קטן מבפנים לחש לי "נו את יודעת שהכול לטובה את יודעת שהאקזיסטנס הזה תמיד , תמיד עובד לטובתנו העליונה ככה זה, אז הפתרונות יבואו ממקום אחר "זה אותו קול פנימי שהלך וגדל עם כל מדיטציה עם כל הרחבה של התודעה . זה שרואה את התמונה הגדולה ומגיע שלב שכבר חווינו יותר מדי בשביל להתייאש או בשביל להרים ידיים,אי אפשר כבר לחזור לתפיסה קורבנית מסכנה פשוט אי אפשר כי זה נראה כל

הדרמה הזו היא בכלל לא שלי

זה בכלל לא הדרמה שלי? מה אני עושה כאן?כולנו מכירים את הסיטואציות האלו בחיים למישהו קרוב אלינו קוראת דרמה ואנחנו נכנסים לכזו הזדהות שהדרמה הזו כמעט נהיית שלנו. החיים הם רגעים מלאים התרחשויות כל הזמן השאלה איזה משחק אנחנו משחקים ולמה?השבוע כבר מצאתי את עצמי שואלת איך זה בכלל קשור אליי? וכשבדקתי לעומק הבנתי שזה באמת לא קשור אליי ואני יכולה להרפות ולהרגע.  ובכל זאת דרמה יוצרת אקשן כמו מעיין סרט מתח מעניין איך זה ייגמר ? והרבה יותר מרגש לחיות בדרמה מאשר סתם בשגרה יומיומית מבורכת ככל שתהיה...זה אחד מההרגלים של שנים שההכחדות שלהם לפחות אצלי היא איטית אולי איטית מדי.  אחד החסרונות בלחיות עם פחות דרמה בחיים הם תחושה כזו שהכול רגוע ואולי לפעמים רגוע מדי , לפעמים זה ממש נראה כאלו כל העולם רץ לו ואני עושההכול לאט ...ברשימת המלאי של מה עשיתי היום תמיד יש כל כך הרבה דברים ובכל זאת יש פחות מאמץ, אז אולי חיים בלי דרמה הם חיים של עשייה ללא מאמץ אלה בקלילות.  אז למה בכל זאת אנחנו נסחפים לדרמות שלא שייכות לנו? למה תוכניות הריאלטי שהן כולן דרמה אחת גדולה כל כך נצפות?  תרבות שלמה נבנתה סביב דר

האומץ ללכת אחרי הלב

השעון נדמה כמו שהוא הפסיק לזוז...הזמן נמרח לו ונמתח לו ככה גם המתח שנמצא אצלי בגוף , תחושה מעורבבת של בכי, הקלה שמחה וכאב תחלפת לה דקה בדקה. היום אני עושה את זה זה כמעט 7 שנים משנת 2003 שרב חיי ורב פעולותיי היו בשביל משהו/ מישהו אחר , בעלי חיים, מיזמים ופרוייקטים, ילדים אוטיסטים שהתמסרתי להם בכל כולי, כספי נוכחותי ומילאו את חיי היום אני נפרדת מאחד המעוגנים החזקים בחיי. זה התחיל בקריאה פנימית בדיוק לפני שנה בזמן ששכבתי לי מתמכרת מהשמש בחופי גואה , משהו בלב פשוט אמר זהו זה עכשיו את, עכשיו האמנות שכל חיי רציתי להגשים ולא יצאה כי לא היה זמן, עכשיו אני משחררת כל מה שכובל אותי ועושה כמו קול חזק כזה שאומר - עכשיו אני לא מתוך מקום של אדישות לעולם ולמצוקותייו פשוט הבנתי שחוץ מאת עצמי אני כבר לא יציל אף אחד. במהלך השנה הזו היו הרבה מתחים לא להאחז בשום דבר בכלום וזה בהחלט מפחיד חוץ מקריאה הזו בבטן ומספר תעוכות שהשתתפתי בהם בארץ ובאירופה, לא היה שום דבר שאמר לי כן את בכיוון הנכון את יכולה להתפרנס ולחיות בדיוק, בדיוק ממה שאת אוהבת לעשות בלי פשרות בלי מה יהיה אם... ופחדים שצפו ועלו, לקחת קילו אומ