דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית ציור

הג'י.פי.אס הפנימי שלך | לאן נושבת הרוח 130

                                                                                                                                                            לאן נושבת הרוח 129 |5.9.12                                                     ה-"ג'י .פי.אס " הפנימי  שלנו תמיד מדוייק , תמיד מכוון אז למה לעזאזל הנטייה שלנו היא פחות להקשיב לבטן ויותר להקשיב לראש? מה קורה בדרך מילדות שבה כל כולנו מקשיבים לגוף ולתחושה שנוצרת בכל סיטואציה ופועלים על פיה לבגרות בה "ההגיון " המיינד וכל שיכולי השכל עורמים עננים על גבי עננים שמערפלים את תחושות הבטן הראשוניות ? "אינטואיציה היא הדבר האמיתי היחיד ששווה משהו", אמר פעם איינשטיין. וכפי הנראה הוא צדק לפחות  בשבילי , לכולם יש את המכוון הפנימי הזה מול אנשים זה פועל בצורה הכי חזקה , יש אנשים שפשוט משהו בהם לא בא טוב ...אי אפשר להסביר למה , אין שיקולים הגיוניים אך משהו פנימי אומר להתרחק ובכל פעם שחיפשתי איזשהו הסבר מצאתי את עצמי , זמן מה אחר כך מודיעה

ציור אינטימי סדנא על דימוי גוף והשפעתו על הרגשות 21.7.12

ציור אינטימי דימוי גוף והשפעתו על הרגשות איך את חיה עם הגוף שלך ? האם את אוהבת מה שמשתקף לך במראה ? ? ואיך זה משפיע על הרגשות שלך והדימוי העצמי את מוזמנת לסדנא משעשעת ויחד עם זאת מעמיקה  אשר משקפת לך את הרגשות וההשפעה של דימוי הגוף שלך , באמצעות מדיטציה, ריקוד ציור ועבודה קבוצתית  נחקור את הרגשות המתלווים לדימוי הגוף שלך ולהשפעה של רגשות אלו בחיים אנחנו נפגשות ביום שבת 21.7.12 בין השעות 10:30-16:30 מרכז מעוף הרצליה לסדנא מלאה בג'וס  , חגיגת של גוף ונפש בקבוצת נשים תומכת ואוהבת . סדנא שמשלבת ריקוד, מדיטציה , ציור ועבודה קבוצתית בכדי לתת לעצמך זמן ובכדי להבין שגם מה שלא מושלם אפשר בכייף ללמוד לאהוב , אז הנכם מוזמנות להעניק לעצמכן חוויה והצצה לתוך אותם מקומות בגוף שקצת התכסחתם איתם בחיים ולראות אותם ממקום קצת שונה ציור על הגוף מהווה גשר לרגשות שחבויים בתוכנו . דרך הציור על גופנו נחווה את אותם רגשות והתניות שעולות בנו לגבי תדמית גופנו והחיבור אליו . התהליך הוא אינטימי ביני לבין עצמי ולבין הקבוצה שאנחנו עובדים בתוכה ועוזר לנו להבין כמה התניות

יש דברים שאין לך ברירה אלא לעשות

 שבועים שלושה כבר שקיים אצלי מתח בגוף , משהו לא מאוזן בגוף ...בתור מי שעבודת מודעות לא זרה ואכן מקשיבה לגוף הבנתי שמשהו השתבש , אך לא ממש ידעתי לשים אצבע מדוייקת על  מקור השיבוש. אז הוצאתי הרבה סוכר מהגוף ואפילו  קפצתי על טיפול שהוצע לי על ידי אחת הלקוחות שלי שראתה שיש בי איזשהי אי נוחות, חשבתי שיעבור ויסתדר ורק היום שראיתי את הספר "דרך האמן " הבנתי מה מקור השיבוש כבר 3 שבועות שלא יצרתי...הדחקה יצרתית אפשר לקרוא לזה. © Lila Benharush  כבר כמה פעמים בחיי שמעתי את המשפט המטומטם הזה " שימי את האמנות שלך בצד, יש דברים חשובים יותר " הרי אמנות זה לא בדיוק מפעל הייטק וגם לא איזה מקור נדל"ן משגשג. כמו בכל הפעמים ששמעתי את המשפט הזה , שמתי בצד את הציור , היצירה הצילום את כל מה שמחייה , מרנין ומכניס בי רוח חיים בצד , רק שהפעם או  לפחות בשלוש שנים האחרונות , התקופות שהיצירה יכולה להדחק הצדה הן תקופות יחסית מאוד קצרות. מי שאינו עוסק באמנות לא תמיד יכול להבין את זה , איך אמנים משלמים מחירים כלכליים וחברתיים כל כך גדולים רק בשביל לייצור , מי שאמן לא

איך את חיה עם הגוף שלך ?

מעטות הן הנישם שפגשתי בחיי אפשר ללספור אותן על כף יד אחת שחיו בשלום עם הגוף שלהם, כל אחת שנייה רצתה שמשהו קטן יהיה אחרת אצלה, אחת עם האף אחת עם הבטן ואחת לא ממש אהבה את הירכיים שלה . אני כמו כל אישה ממוצעת גם רציתי איזה מקצה שיפורים בגוף שלי ובתור מי שעוסקת במודעות  השלב הראשון של מקצה השיפורים היה פשוט בראש , קודם כל ללמוד לקבל ולאהוב את מה שיש ואחר כך נראה איך זהיתגלגל  התחלתי בתהליך של עבודה עם הגוף , ציור על הגוף בעיקר כי אני באה מתחום האמנות וזהו כלי שתמיד סייע לי ואחר כך צילומים עצמיים שאוכל לבהות בתוצאות ולהחליט איזה צילומים מייד יושמדו ואם אלו צילומים אני יכולה לחיות בשלום...בהתחלה כמעט כל הצילומים ששקיפו אותי כפי שאני כי המצלמה לא משקרת היא רק מראה את מה שיש , פשוט לא נראו לי , השארתי אותם בצד ואחר כך חזרתי להציץ בהם  כשחזרתי לחלק מהצילומים , החלטתי שאני אבחון קודם כל את החלקים שיותר נוח לי איתם שאני אוהבת בעצמי ויעצים אותם בעיני ואז כך יתמודד עם שאר החלקים , התהליך היה בעיקר מרתק כי  במשך הזמן פשוט למדתי לאהוב את מה שניבט מולי יותר ויותר  בשלב מאוחר יות

חוגגת שנה וחצי של דפי בוקר :-)

כן, שנה וחצי 18 חודשים ,548 ימים שמתחילים כ בוקר בעשרים דקות של כתיבת 3 עמודים , כתיבה ספונטנית וללא מחשבה ואחרי התנסות ארוכה שבוודאי תמשיך אני מתכוונת להמשיך  אז מה זה דפי בוקר בכלל? דפי בוקר היא טכניקה שלמדתי מהספר דרך האמן של גוליה קמרון וגם למדתי והתחלתי לסיים בעקבות סדנת דרך האמן עם מיכל גזית לכאורה זהו כלי עבודה פשוט להחריד שלא דורש שום דבר למעט ההתחייבות לעשות אותו ברצף וכל יום ,  אני יכולה בוודאות לומר שכתיבת דפי הבוקר פתחו לי מחוזות חדשים ביצירה בחיי ובדרך ההסתכלות על החיים  אז איך התחלתי ? האמת שקראתיאת הספר ותרגלתי כמה דפי בוקר אך לא לאורך זמן הפעם הראשונה שהתחלתי לתרגל את דפי הבוקר באופן משמעותי ומוסדר הייתה בזמן הסדנא , זוהי המשימה הראשונה שמיד מתחילים לסיים וכנראה כוחה של הקבוצה וההתחייבות לסדנא שנמשכת 3 חודשים יוצרת את ההרגל המבורך הזה לטעמי  ההתחלה הייתה מחרידה  ההוראות פשוטות , לקום בבוקר ופשוט למלא 3 עמודי פוליו בכתיבה רציפה, כל מה שעובר במוח להוציא , השבוע הראשון נכתב בחוסר חשק משווע תוך כדי שאני מזכירה לעצמי שאני נותנת לזה הזדמנות מבלי לשאול

ציור אינטימי

אין מושג מתי בדיוק זה התחיל , אי שם אולי בימי הבית ספר שרב הזמן היו איך נאמר בעדינות , לא ממש מאתגרים ומעניינים ליצרתיים שבינינו...החזרתיות המשעממת בשיעור לפחות בשבילי הייתה מלווה בהמון שעות ציור , זה התחיל מלצייר כ"מקובל" על ניירות מחברות ודפים ( זה היה החלק האהוב עליי ביותר להכין שערי מחברת ..חחח) וזה המשיך על הגוף  עפרונות מחודדים? צבעי פנדה או מחקים ומחדדים על זה לא הקפדתי מה שכן היה לי מאוד חשוב להכניס כל יום לתיק היו טושים , כמה שיותר דקים ובכמה שיותר צבעים , כי רב הזמן זה מה שעשיתי  ביסודי ציירתי על עצמי , שיעור כפול היה נגמר בידיים מלאות בפרחים וצורות צבעוניות ובקיץ זה הרגליים והירכיים היו נצבעות  אני זוכרת היטב את אמא שלי מתעצבנת עליי שהגוף שלי מקושקש ומצוייר והטיעון העיקרי היה שזה בכלל לא בריא ( מה שנכון) ועדיין ככה הייתי מוצאת שקט בתוך הרעש הזה של הכיתה וכל התכנים שרובם היו ועדיין מיותרים ובטח ובטח לא מכינים אף ילד לחקור ולהנות את החיים מהמקומות שלו ולא מהמקומות שצוו על ידי איזה צו חברתי של מתמיטקה זה חשוב ...