‏הצגת רשומות עם תוויות הודו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הודו. הצג את כל הרשומות

יום שני, 30 בדצמבר 2013

פסגת הפחד



במקום לצעוק חזרה על העולם, נסו לשתוק כמה דקות ואז תגלו שאם תהיו יותר חכמים ופחות יהירים, תתרמו אהבה לעולם.
אני אפילו כבר לא זוכרת איך קראו לה. היו לה עיניים קטנות ושחורות ופנים חרושי קמטים; הינדית מבוגרת, שאירחה אותי יחד עם בני משפחתה ברישיקש (ליתר דיוק בלאקס מנג'ולה, על גדות הגאנגס). מילים לא היו בינינו יותר מדי ובכל זאת, עם הרבה תנועות ידיים קצת הינדית קצת אנגלית והרבה חיוכים היא הובילה אותי לטקס הפוג'ה הראשון שלי, על גדות נהר הגאנגס.
הפוג'ה הוא טקס הדתי היחיד בהודו, המתקיים כמעט מידי יום, בו משתתפים בני כל הקאסטות (רבדים חברתיים) השונות. הטמאים יחד עם הקדושים, נשים וגברים, מתקבצים יחד לתפילה. ההינדים מתחברים לדמויות האל השונות (בהודו יש מספיק אלים) ובכל זאת כולם מתפללים באותו מקום, מכונסים תחת אותה תפילה ואותו טקס.
ניצוצות אורות קטנים היו פרושים להם על נהר הגאנגס. פרחים הושלכו למים וצליל הפעמונים לא הפסיק במשך כל הטקס. בתוך המים עמדו הברמיהינים - אנשי הדת, הקאסטה הכי גבוהה בהודו -ממלמלים משהו שלא הבנתי, אבל נשמע נפלא. המארחת שלי ובני משפחתה נכנסו למים ואני שטפתי את ידיי לאות הזדהות. אורז נמרח לי על המצח ו"סירת עלים" קטנה ופרחים הונחו בידיי ואני הושטתי אותן קדימה בתפילה. טקס פוג'ה הוא כל כך פשוט, יפה, בעיקר נעים ומאחוריו כוונה גדולה. 

 בימים האחרונים חשבתי עליהם הרבה. איך לכל אחד שם יש קבלה של מקומו בעולם? אולי בגלל הקאסטות, אולי בגלל הרוחניות. בתוך כל הכאוס הזה תמיד מוצאים שם זמן לשקט ותפילה, ואנחנו מה? תפילות משותפות לכל הזרמים - אין. האלימות מראה פנים אכזריות יותר והפחד הרבה יותר נפוץ מקבלה ואהבה. בימים האחרונים אני חושבת שכל אחד מאיתנו זקוק לאיזושהי תפילה למשהו חיובי שיקרה בארצנו ובעולם המערבי בכלל. נראה שמשהו קורה לחברה המערבית וזה הולך ונהיה קיצוני יותר ויותר.






 נדמה כי האנרגיה השולטת בכדור היא אנרגיית הפחד, הרחק מאנרגית האהבה שאנחנו יכולים לחיות בה, אם רק נרצה.
 פחד מביא פחד
פחד הוא המחלה האנושית הקשה ביותר, שהולכת ומחריפה. האהבה והפחד אינם יכולים לחיות זה לצד זה. למעשה, האהבה מדירה את רגליה ממקום שיש בו פחד. האהבה אוהבת לצחוק, לחייך ולתת אמון. היא מאפשרת לכל אחד לצמוח מהמקום הכי נקי ואמיתי שלו. לעומתה הפחד ניזון מסבל אנושי. פחד תמיד מביא איתו עוד פחד וככל שאדם מלא בפחד, כך הוא מרוחק מהטבע האנושי הבסיסי שלנו ולכן הוא מביא איתו קינאה, אלימות, עצב ואגו מנופח. אגו שמאוים עד כדי בהלה, כאשר מישהו מורה לנו על טעות, ואז הוא פותח במלחמות שליטה, מהסוג שרואים בכל מקום. וכשאנחנו כל כך סובלים גם לראות אדם מאושר אחר זה כואב.
אם אדם מרחם על עצמו ושואל "למה זה מגיע לי?" או "מה אני שווה?" יש בו פחד. אם גבר מסוגל לתת מכות לאישה, כי הוא מפחד שהיא תבגוד בו יש בו פחד. אם אבא לילדה מסוגל לרצוח את בתו רק בשביל לנקום באמה על פרידה יש פה פחד מטורף. אם מישהו לוקח את חייו של מישהו רק בשל נטיותיו המיניות יש פה פחד מהאחר. הגענו לזילות כלפי דבר הכי קדוש – החיים. מה עם כבוד לעצמנו ולאחרים? מה עם כיבוד צרכיי האחר? איפה הם ממוקמים בדיוק בחיים שלנו?
כותרות העיתונים מלאות בסיסמאות כגון "חברת X מתגייסת נגד האלימות". עוד פעם נגד? או "המשטרה מתגברת כוחות". באלימות נלחמים באלימות? אולי גם בשריפה ישתמשו בעוד חומר בעירה בכדי לכבות אותה? הטקטיקה הזו רק מעצימה את הפחד והופכת אותו ליותר גדול ומפלצתי. מה דעתכם לנסות דרך אחרת? אלברט איינשטיין כבר אמר, ואני מצטרפת, ש"אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". הוא ידע על מה הוא מדבר.
זה מתחיל בכל אחד מאיתנו. בכל רגע שאנחנו יכולים להשתחרר מעוד פחד תרמנו לעולם אהבה. ברגע שמישהו צעק עליכם במקום לצעוק חזרה תשתקו כמה דקות ותגלו שחוץ מהאגו כלום לא נפגע. ברגע שתוותרו על "האני צודק" הקבוע, גם במידה ואתם צודקים אבל יותר חכמים ופחות יהירים, תרמתם עוד אהבה לעולם.

  תסתכלו פנימה
הסיפור על טקס הפוג'ה בהודו, מוכיח שאין זה משנה אם כל אחד מתפלל לאל אחר, כל עוד הוא עושה זאת אחד ליד השני. זוהי למעשה פנייה לכוחות הפנימיים שלנו המיוצגים על ידי אלמנטים שונים מהטבע.






בטקס כל אדם בוחר את האלמנטים שיעזרו לו לחזור פנימה ליציבות, לשלווה פנימית והם מוכנסים לקערת הפוג'ה. הפנייה פנימה להתעוררות מודעת, שליחת התפילה וההתכוונות הן מעין "ברית" שאנחנו כורתים עם עצמנו. זה רק עניין של תודעה, שינוי תפיסה. 
בהודו טקס הפוג'ה הוא חלק מחיי היומיום, שבו אנחנו מזמנים לחיינו את האיכויות שרצינו, את האהבה, הכניסה פנימה, החיבור שלנו לאלוהים הפנימי שלנו ולניצוץ החיים; את הרצון לחיות טוב יותר ביופי כמו הפרחים על המים והנרות שמושטים בסירות הקטנות.
טקס הפוג'ה נותן כבוד לחיים וכבוד לעצמנו כבני אנוש, כחלק בלתי נפרד מהחיים, לנו אין , גאנגס אך האקזיסטנס המופלא המדויק והחכם הביא הזדמנות באותו מקום שהפחד לא מזמן שלט , להפוך את הרעל הזה לאהבה.


יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

פוג'ה , אחדות הפרדה והגוונים בינהן

אני אפילו כבר לא זוכרת איך קראו לה, היו לה עיניים קטנות ושחורות, פנים חרושי קמטים, הינדית מבוגרת שהתגוררתי איתה ועם בני משפחתה ברישיקש (ליתר דיוק בלאקס מנג'ולה( על גדות הגאנס . 
 
מילים לא היו בינינו יותר מדי ובכל זאת, עם הרבה תנועות ידיים קצת הינדית קצת אנגלית והרבה חיוכים היא הובילה אותי לטקס הפוג'ה הראשון שלי לפני שעזבתי את ביתם, היא סימנה בידה תנועות תפילה ואני אחריה איתה.
 
 ניצוצות אורות קטנים היו פרושים להם על נהר הגאנס, פרחים הושלכו למים ופעמונים צלילי הפעמונים לא הפסיקו במשך כל הטקס, בתוך המים הם עמדו הברמיהינים,  אנשי הדת, הקאסטה הכי גבוה בהודו, ממלמלים משהו שלא הבנתי אבל נשמע נפלא. הסבתא ובני משפחתה נכנסו למים אני שטפתי את ידיי לאור הזדהות וויתרתי על התפילה אמנם רישקש זה מקורות הגאנס אבל בכל זאת גאנגס, הייתה שם קבוצה לא גדולה יחסית מכל המינים מכל הסוגים.
 
 אורז נמרח לי על המצח  ו"סירת עלים" קטנה ופרחים ניתנו לי בידיי ואני הושטתי אותם קדימה בתפילה לא ממש הבנתי למה התחלתי בתפילות משלי פשוט האווירה סביב נתנה את המקום לכך. 
 
טקס פוג'ה הוא כל כך פשוט , יפה ובעיקר נעים ומאחוריו כוונה גדולה. בטקס פוג'ה זהו הזמן היחיד שבני כל הקאסטות השונות, הטמאים יחד עם הקדושים, נשים וגברים כולם נמצאים יחד לתפילה החיבור הפנימי הזה לאלוהים שבתוכנו , ההינדים מתחברים לדמויות האל שלו ובהודו מספיק אלים נדמה שכל דקה נולד חדש ובכל זאת כולם לאלים שונים מתפללים באותו מקום, מכונסים תחת אותה תפילה ואותו טקס. 
 
בימים האחרונים חשבתי עליהם הרבה איך לכל אחד שם יש קבלה של מקומו בעולם, אולי בגלל הקאסטות, אולי בגלל הרוחניות אבל בתוך כל הכאוס הזה תמיד מוצאים שם זמן לשקט ותפילה ואנחנו מה? תפילות משותפות לכול הזרמים אין האלימות מראה פנים אכזריות יותר והפחד הרבה יותר נפוץ מקבלה ואהבה.  בימים האחרונים אני חושבת שכל אחד מאיתנו זקוק לאיזושהי תפילה לאיזו אמירה למשהו שיקרה בארצנו ובעולם המערבי בכלל.
משהו קורה לחברה המערבית וזה הולך ונהיה קיצוני יותר ויותר נדמה כי האנרגיה השולטת בכדור היא אנרגיית הפחד הרחק מאנרגית האהבה שאנחנו יכולים לחיות בה אם רק נרצה.

פחד מביא פחד, אהבה מביאה אהבה , מה תבחרו? 
 
 פחד הוא המחלה האנושית הכי קשה שהולכת ומחריפה, זה כמו תולעת נסתרת שמהלכת בינינו וזורעת זרעי פחד. האהבה והפחד אינם יכולים לחיות זה לצד זה, למעשה במקום שיש פחד האהבה מדירה את רגילה מהסביבה, האהבה אוהבת לצחוק לחייך , לתת אמון זה בזה היא מאפשרת לכל אחד לצמוח מהמקום הכי נקי שלו והכי אמיתי היא אינה יכולה להיות שכנתו של הפחד,הוא ניזון מסבל אנושי. 
 
ברוכים הבאים לגיהינום רובנו כבר שם! כן, כן רבותיי אין צורך לחכות למוות  אנחנו יוצרים אותו יום יום כאן ממש על האדמה שאנחנו הולכים עליה.פחד תמיד מביא איתו עוד פחד ככל שאדם מלא בפחד ככה הוא מרוחק מהטבע האנושי הבסיסי שלנו ולכן הוא מביא איתו, קינאה, אלימות , עצב ואגו מנופח שמאוויים עד כדי בהלה שמישהו יאמר לו טעית אתה לא צודק, או אז הוא פותח במלחמה, מלחמות שליטה שרואים בכל מקום בכל פינה.
כשחיים מתוך פחד  מלווים אותנו דאגה, פחד חרדה , קנאה , עצב וכעס כל הרגשות האלו מובילים לסבל ,פחד והחרדה חיים על הסבל הזה וכשאנחנו כל כך סובלים גם לראות אדם מאושר אחר זה כואב. 
 
אם אדם מרחם על עצמו אם אדם יושב ושואל למה זה מגיע לי או מה אני שווה ? אין בו אהבה יש בו פחד אם גבר מסוגל לתת מכות לאישה כי הוא מפחד שהיא תבגוד בו יש בו פחד, אין בו אהבה?אם אבא  לילדה מסוגל לרצוח את ביתו רק בשביל לנקום באמא על פרידה יש פה פחד  מטורף! אם מישהו לוקח את חייו של מישהו רק בשל נטיותיו המיניות יש פה פחד מהשונה ממנו מהאחר. 
 
אנחנו תלויים כל כך בחיצוני עלינו, כל מילה מבחוץ מערערת את קיומנו והאגו "שומר הסף" שלנו מרים גבה ומבט , עכשיו הגיע זמנו לאכול ובכדי להיות צודק הוא לוקח אותנו רחוק לצערנו בימים האחרונים עם האלימות המתפרצת הזו אני מבינה שהאגו והפחד לוקחים רחוק, רחוק מדי.
 
 הגענו לזילות מטורפת בדבר הכי קדוש הכי נכון החיים! , מקדשים שליטה, סיפוק צרכים מיידי , סליחה מה עם החיים? מה עם שמחה? מה עם אהבה? מה עם חופש ? מה עם כבוד לעצמנו ולאחרים? מה עם כיבוד צרכיי האחר?  מה איתם איפה הם ממוקמים בחיים? איפה הם? או אז נזכרים כולם לעשות מעשה ואז מה עושים, מלחמה חזרה , כותרות העיתונים מלאות בסיסמאות כגון חברת X מתגייסת נגד האלימות, עוד פעם נגד? המשטרה מתגברת כוחות עוד מלחמה? באלימות להלחם באלימות? אולי גם בשריפה ישתמשו בעוד חומר בעירה בכדי לכבות אותה., לא הגיוני או אפילו מצחיק , אבל זה בדיוק אבל בדיוק מה שאנחנו עושים נגד האלימות.
זה רק מעצים את הפחד והופך אותו יותר גדול ומפלצתי אמנם זה ה"טובים" נגד " הרעים" אבל עדיין מלחמה. בטוח נתקלתם בסטיקר הזה " רק אהבה מביאה אהבה" ואמרתם לעצמכם בטח בגלגול הבא! לחיי התמימים או הם רוחניים יש להם זמן לשטויות...מה דעתכם לנסות דרך אחרת?
 אלברט אניישטיין כבר אמר ואני מצטרפת " אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות" הוא ידע על מה הוא מדבר.  
 
זה מתחיל בכל אחד מאיתנו בכל רגע שאנחנו יכולים להשתחרר מעוד פחד תרמנו לעולם אהבה , ברגע שמישהו צעק עליכם במקום לצעוק חזרה תשתקו כמה דקות ותראו חוץ מהאגו כלום לא מת. 
 
ברגע שויתרתם אפילו לפעם אחת על "האני צודק" שלנו  אפילו אם הייתם צודקים והייתם טיפה יותר חכמים ופחות יהירים תרמתם עוד אהבה לעולם בדברים הקטנים ביום יום בשלום פנימי של כל אחד עם עצמו אפשר לעשות המון! 
 
רגע, פנימה מה אנחנו באמת רוצים?
 
בסופו של יום מה אנחנו רוצים? להיות נאהבים ואהובים, להיות שלמים עם עצמנו לא לפחד או להיות תלויים בדעותיו של האחר.לשחק להשתעשע וליהנות, באנו לכאן לחגוג את המסתורין המופלא הזה שנקרא חיים.
בזמן שאתם עסוקים במה היה , דואגים מה יהיה שם במרתף המוח שלכם גדל הפחד לפחד יש חבר טוב וקרב כולנו מכירים אדון אגו , האגו הוא רודן אכזרי שמפריע לנו לשחק בממלכה היפה שלנו שמפריע לנו לאהוב שמפריע לנו לחיות, בדיוק כמו שיצרנו פחד נוכל ליצור אהבה.! כן ! אפשר!!! להסכים כמובן אף אחד מכם לא חייב אולי זה נראה לכם הגיוני , אולי ככה זה ואני סתם מדברת שטויות, אולי ... 
 
התחלתי את הכתבה הזו בכלל לספר לכם על הפוג'ה  בהודו , איך יש משהו אחד שמאחד את כולם אחד, תפילה התכוונות אפילו שכל אחד מתפלל לאל אחר, אבל אחד ליד השני. על טקס התכוונות , על ההזמנה של  כל אדם באשר הוא לעצור רגע מהמולת החיים ולהיזכר באלמנטים אותם הוא שואף לקרב לחייו. 
 
זוהי למעשה פנייה לכוחות הפנימיים שלנו המיוצגים על ידי 10 אלמנטים שונים מהטבע. בטקס כל אדם בוחר את האלמנטים שיעזרו לו לחזור פנימה ליציבות , לשלווה פנימית מוכנסים לקערת הפוג'ה, הפנייה הזו פנימה  להתעוררות פנימית מודעת ושליחת התפילה והתכוונות פנימה היא מעיין "ברית" שאנחנו כורתים עם עצמנו . לוקחים מחויבות לשינוי  שביקשנו כמו חדר כושר רק במקום לקדש את החיצוני  והקליפה לקדש את הפנימי ואת הכוונה, זה רק עניין של תודעה , שינוי תפיסה. 
 
בהודו טקס הפוג'ה הוא חלק מחיי היום – יום  שבו אנחנו מזמנים לחיינו את האיכויות שרצינו , את האהבה , את הכניסה פנימה את החיבור שלנו  לאלוהים הפנימי שלנו לניצוץ החיים, את הרצון לחיות טוב יותר ביופי כמו הפרחים על המים והנרות שמושטים בסירות הקטנות. 
 
 טקס הפוג'ה נותן כבוד לחיים וכבוד לעצמנו כבני אנוש, כחלק בלתי נפרד מהחיים, לנו אין , גאנגס אך  האקזיסטנס המופלא המדויק והחכם הביא הזדמנות באותו מקום  שהפחד לא מזמן שלט , להפוך את הרעל הזה לאהבה.