חורף, בית אורן. העלים מתגלגלים בעצלתיים על המדרכה ושקט קר ורטוב עוטף את המדרכות במזג אוויר קריר. כבר שבועיים אני מטלפנת, מזמינה חברות להגיע לשאקטי, ומקבלת מהן שלל תגובות לא ממש אוהדות – האחת לא תעזוב את הילדים לשלושה ימים ועוד בסוף שבוע. השנייה הודיעה לי חגיגית שרק נשים ביחד זה לגמרי קן צרעות, ואם יהיה לה זמן לחופש היא מעדיפה לעבור אותו בשקט. האחרונה שכנעה אותי שגם אני לא הייתי הולכת אם לא הייתי מעורבת מענייני עבודה והפקה. ומה שנכון, נכון – כששמעתי לראשונה על הפסטיבל רצו לי בראש שלל דימויים של חבורת נשים מניפולטיביות, תחרותיות, ולעולם לא מפרגנות האחת לשנייה. צודקות החברות שלי – מה הן צריכות את ההתכנסות הזו? איכשהו הרעיון של 200 נשים מצופפות יחד בכמה אולמות נראה לי מזוויע למדי. לכמה רגעים זה ממש הדהים אותי איך זה שאני בתור אישה מוצפת בכל כך הרבה דימויים לא מחמיאים על בנות מיני. אני גם אישה, ואני, לפחות לדעתי, ממש לא כזו! התמסרות מוחלטת לשבט הנשים התפיסות האלו מושרשות כל כך חזק, שאני בתור אישה נגועה בהן באופן אישי ואף מחזקת אותן. מאיפה זה צץ, ...