‏הצגת רשומות עם תוויות שובל אלוני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שובל אלוני. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 14 במרץ 2012

זכרת להוריד את הסיר מהאש? מאת: שובל אלוני


האם, לדעתך, לרגשות שלך יש השפעה על התפקוד שלך בחיי היום יום? איך, מניסיונך, אתה מתפקד יותר ביעילות – כשאתה רגוע ובטוח בעצמך, או כשאתה כועס או מתבייש, למשל? ואיך זה משפיע על התוצאה שאתה רוצה להשיג?

בואו נראה. הבה וניזכר איך זה היה כשהרגשנו חזקים ופעלנו מתוך עוצמה, איך הכול זרם ביתר קלות, ואנשים אפילו הגיבו אלינו בהתלהבות. זוכרים את המיקוד, את הבהירות, את הרגשת השפע וההצלחה? זוכרים איך הצלחתם במטלה שלכם? זוכרים איך היה לכם אומץ לעמוד על שלכם, ועוד עם חיוך

ואיך היה כשהרגשתם כעוסים או מבוישים ופעלתם מתוך כעס או בושה. מה קרה אז? האם צעקתם או הטחתם מילים קשות, שרק החמירו את המצב, ואולי אפילו התחרטתם אח"כ שהעלבתם ועל טריקת הדלת שכמעט ונשברה? ואיך לא היה לכם את האומץ להגיד מה שאתם רוצים ולעמוד על שלכם, ושלא ידברו אליכם לא יפה, ואיך לא השפעתם כמו שרציתם להשפיע? ואיך גנבו לכם את התור בסופר?

נראה שכבר הבנתם כיצד הרגשות שלכם מגדירים את תפקודכם בעולם ומשפיעים על התוצאות שאתם רוצים להשיג – במערכת יחסים יפה עם הבת או הבן או עם בני הזוג, בהצלחה והנאה בעבודה, באומץ ליזום עסק חדש שמרגש אתכם. להצליח בדיאטה, שנשברת כל פעם מחדש, ולהתכונן למבחן חשוב ואפילו להנות על הדרך. וגם לשבת למדיטציה ולהרגיע את הרעש ולעדן את החוויה הפנימית.

ובטח אתם כבר מודעים להשפעה שיש להרגשתכם על הגוף ועל הבריאות שלכם: כיצד כשאתם שמחים אתם ערניים ומלאי אנרגיה ואפילו מספיקים יותר. וכיצד כעס או תסכול או פחד מכווצים את הגוף, שנעשה עייף וכבד, הראש נאטם, הכתפיים סוחבות משא כבד, הגב כואב והחיים בזבל.

נראה שכבר הבנתם את הרעיון. נכון, אלה הם הרגשות המגבילים שלנו שמחבלים ביכולת שלנו להצליח וליהנות, ושמונעים מאיתנו ליצור ולשמר את החיים שאנחנו בוחרים לעצמנו. והמסקנה המתבקשת היא שעד שלא נשנה אותם, אנחנו נמשיך לפעול כפי שתמיד פעלנו, ונמשיך להפיק את אותן התוצאות שתמיד הפקנו
.
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? ומדוע איננו פשוט משנים אותם וזהו?

האם שאלתם את עצמכם את שאלת מליון הדולר: מדוע אנחנו מוותרים מראש על יכולת קבלת ההחלטות שלנו, ומאפשרים להם להחליט עבורנו?

אופס, נראה כי עלינו פה על משהו. אני רואה כמה גבות מתרוממות בשאלה וכמה עקבים נצמדים לרצפה ומסרבים לקבל את העובדה – כן, עובדה – כי איננו אדונים לרגשותינו אלא עבדים נרצעים שלהם. אנחנו עבדים לרגשות השליליים, לדפוסי התנהגות הרסניים שחוזרים על עצמם (אוכל, עצלנות, כפייתיות, בריחה מיחסים, אלימות, הצלחה בכל מחיר, גאווה, פחד, ועוד היד נטויה). אנחנו עבדים של אמונות וצורות חשיבה מקובעות, של הרגלים וחינוך והתנסות. בקיצור – של העבר
.
האם מסך המחשב הוא המחשב?

קחו את כל הרשימה הזו ופירטו אותה לפרטים: כל קשת הרגשות האופיינית לכם במצבים שונים, האמונות שיש לכם לגבי כל מיני נושאים, הדעות המוצקות שיש לכם על איך דברים אמורים או לא אמורים להיות, ואיך אתם מרגישים לגבי זה. זה פשוט – מה האמונות שיש לכם לגבי כסף והדרך להשיגו, למשל. או מה אתם חושבים שבני זוג אמורים לעשות עבורכם, או איך הילדים שלכם צריכים להתנהג, ומה זה אומר להיות אדם טוב או רוחני. 

ועוד רשימה ארוכה של כל מה שיש לכם להגיד על העולם ועל החיים בכלל, על מה שאתם אוהבים ועל מה שלא. ואיך כל פריט מהרשימה גורם לכם להרגיש.

כעת, דמיינו את הדף או ערמת הדפים האלה תחובה בתוך ראשכם. איך, לדעתכם, נראה העולם שלכם? הוא נראה ונחווה בדיוק כמו הרשימה הזו, כי זהו המסך דרכו אתם חווים את העולם, ודרכו העולם מגיב אליכם. 
הרשימה הזו נולדה וגדלה יחד איתנו, והיא משקפת הן את ההתנסויות שלנו בעבר והן את הפרשנות שעשינו לגביהן. 

כתוב בה אם להיות אדם נדיב זה משתלם או שרק פראייר נותן מעצמו בלי חשש. כתוב בה שכדי לקבל תשומת לב עלי להיות חולה או להתלונן או לבלוט במיוחד, או שלהיות יפה זה להיות רזה כמו דוגמנית אחרי פוטושופ רצחני.

וצרובים בה גם כל הרגשות והתחושות והתמונות והמחשבות הנלווים לכל סיפור שכזה. וגם  אותם רגשות שלא רצינו להרגיש והדחקנו או התעלמנו מהם, והרגשות המלאכותיים שאימצנו במקום. כבר בילדות למדנו להדחיק רגשות שלא התאימו לסביבה או שנידחו על ידה, כשלא היינו יכולים להביע את עצמנו כי סתמו לנו את הפה או שביקרו אותנו על השובבות או על האיטיות, על המופנמות או המוחצנות שלנו.

וזה בסדר, כי כך אנחנו פועלים. אז מה הבעיה, בוודאי תשאלו? הקושי נוצר בעקבות הבנה מוטעית שיש לנו לגבי כל המנגנון המעניין הזה של חוויה, קליטה, פרשנות ופעולה. הקושי התחיל ביום שקראתי לזה "אני". זה נקרא הזדהות. כלומר, במקום לראות רגש כרק רגש או מחשבה כרק מחשבה ותחושה כתחושה בלבד, זה התגבש בתוכנו כזהות קבועה ואחידה, שזה מה "שאני".

אנחנו יכולים אפילו לראות את זה בשפה שלנו. אנחנו אומרים "אני כועס" או "אני פוחד" במקום להגיד "יש כאן כעס כרגע" או "יש בתוכי ברגע זה הרבה פחד המלווה בתחושת לחץ בחזה" למשל. ואם זה אני, אז זה "אני" שכועס וזה "אני" שמתבייש או חרד כרגע. וכך הפך הרגש לבעל בית ואני למשרת שלו, במקום שיהיה בדיוק להפך.

קדימה, לשחרר

אם הפנמתם את זה, אתם כבר פתוחים לאפשרות לשחרר את המטען הרגשי והמנטאלי המעכב אתכם, לא את הזהות הבדויה שלכם, מלהגיב בדרך ההולמת את המציאות העכשווית, מלהגיב מתוך בחירה מודעת ואחראית, ומליצור ולהתמיד ולהגשים את מטרותיכם בחיים – תהיינה אשר תהיינה.

הבחירה לשחרר את הרגשות, שברובם אינם מודעים, תאפשר לכם להבחין במה שקורה כאן ועכשיו באמת ולא מה שאתם חושבים שקורה, ולפעול או להימנע מפעולה, בהתאם. זה יבוא לידי ביטוי ביכולת מוגברת לטפל בחיים ולעשות החלטות עוצמתיות וברורות יותר, ולפעול בדרכים שתומכות בכם בהשגת המטרות והשאיפות שלכם, בניגוד לחבלה בהן.

כשעומס רגשי, שאפילו אינכם מודעים אליו ולהשפעתו עליכם, מנהל "ומחליט" עבורכם אם לעשות או לא, לצעוק או לשבח, לברוח או לעמוד על שלכם – ההחלטות שלכם אינן עומדות בשורה אחת עם הרצונות העמוקים שלכם להצלחה ושמחה בחייכם.

אין זאת אומרת שרגשות אינם מוצדקים פה ושם. בוודאי שכן. זה רק שרגשות הם רק רגשות; רגשות אינם מי שאתם – ואתם יכולים לשחרר אותם בקלות. התוצאה היא בהירות שכלית, ערנות, שמחה, תחושת ביטחון בעצמכם, הלב פתוח ואוהב, הרגשת אחדות עם החיים, אנרגיה והתלהבות לקום כל בוקר ולהיות שותפים פעילים בעולם. 

וכאן נכנסת שיטת "סדונה" כטכניקה ייחודית, עוצמתית וקלה ליישום, בעזרתה אנחנו יכולים לשחרר רגשות ותכנותים שהצטברו במשך שנים, ברגעים ספורים בלבד. למעשה, אנחנו מגלים מחדש את היכולת המולדת שלנו לשחרר את הרגשות המכווצים שלנו יחד עם האמונות הנילוות אליהם, ולנקות את המסך המערפל שעומד בינינו לבין העולם, ואף מפסיקים להדביק עליו תכנותים מעכבים חדשים. מנקים, משחררים תוכנות הרסניות בקלות וביסודיות, ופנויים לפעול מתוך עוצמה חדשה, כפי שאנו ראויים לה.

ראיתי את התהליך של שחרור הרגשות מגביר את היכולת של המתרגלים להיות במערכות יחסים טובות יותר ולשפר את הקיימות, מקל על כאבים ובעיות בריאות ומביא לרווחה גופנית. עוזר להם לשפר את יכולתם להרוויח יותר, וכן להיות שמחים, רגועים וממוקדים, לא חשוב מה קורה סביבכם.
כשרגש בלתי רצוי עולה אל פני השטח, משחררים אותו. זה הכול. וכשהרגשות המגבילים סרו מהדרך, אנחנו חופשיים ליצור כל תוצאה שאנחנו חפצים, מתי שאנחנו רוצים. כבר עכשיו אפשר ליהנות מחיים שמחים, יעילים, מספקים, אוהבים ומאושרים יותר.

בגלל שהעולם השתנה באופן כל כך קיצוני, לדעת כיצד לשחרר הינה מיומנות הישרדותית קריטית שכולנו זקוקים לה על מנת לשמר ולהתרחב בחיים, שיתכן ולקחנו אותם כמובנים מאליהם עד כה
.
לשחרר או לקחת סוכריה על מקל?

האם יצא לכם אי פעם לצפות בילד קטן שמועד ונופל, ואז מסתכל על אימא או אבא לראות אם ישנה סיבה לדאגה? אם הוא חושב שאף אחד אינו רואה אותו לרוב הוא משחרר מיד, קם ומתנהג כאילו שום דבר לא קרה, ובטח שאינו מוטרד מהמכנסיים שהתלכלכו בחול. 

כשאותו ילד בסיטואציה דומה מזהה שקיימת הזדמנות לקבל תשומת לב, הוא יפרוץ בבכי וירוץ לזרועות אימא או אבא, ואף ינצל את ההזדמנות לקבל סוכריה על מקל.

האם יצא לכם גם לראות ילד מתרגז על שותפו למשחק או על אחד מהוריו, ואפילו אומר משהו כמו: "אני שונא אותך ואף פעם לא אדבר איתך יותר", ודקות ספורות אחר כך הוא מרגיש ופועל כאילו שום דבר לא קרה?
אתם רואים, בוודאי, שילדים עושים זאת כל הזמן ובאופן טבעי לגמרי. אלא שרובנו אבדנו את היכולת הטבעית הזו לשחרר את הרגשות שלנו, למרות שעשינו זאת באופן אוטומטי כילדים צעירים ללא שליטה מודעת. ההורים, המורים, החברים והחברה באופן כללי הרדימו את היכולת הזו ככל שהתבגרנו.

למעשה, בגלל שלא היינו מודעים ליכולת הזו שלנו לשחרר ניתן היה להשכיח אותה מאיתנו. בכל פעם שאמרו לנו "לא", להיות ילדים טובים, לשבת בשקט, להפסיק להשתולל, למתן או להעצים את התגובה הרגשית שלנו, ילדים גדולים אינם בוכים, ילדות טובות אינן כועסות, אתה עצלן מידי, את פטפטנית מידי, להתבגר ולהיות אחראים – למדנו להדחיק את הרגשות הטבעיים שלנו או להביע אותם בצורה לא מתאימה, שאינה הולמת את מה שבאמת קורה בשטח.

וכך כבוגרים יום אחד קמנו וגילינו כי נעשינו מומחים בהדחקה של התרוממות הרוח הטבעית שלנו לחיים ושל כל הרגשות, שאחרים שכנעו אותנו להאמין שהם בלתי רצויים. נעשינו אחראים לציפיות של אחרים מאיתנו במקום לדאוג לצרכים של הרווחה הרגשית שלנו.

לפתוח את הצ'ופצ'יק של הקומקום

והנה החדשות הטובות. בין דיכוי של רגשות לבין הבעה לא מתאימה שלהם, ישנה נקודת איזון ואלטרנטיבה טבעית, והיא לשחרר, לשמוט, או פשוט לאפשר לזה ללכת, מה שאנחנו קוראים בשם "שיטת סדונה".
תארו לעצמכם סיר לחץ שעומד כבר הרבה זמן על האש. מה קורה בפנים? ככה גם אצלנו כל רגש טבעי שדוכא בוער מבפנים ומנסה לבטא ולפרוק את עצמו. שיטת "סדונה" גם פותחת את הסגר ומאפשרת לאדים הרותחים לצאת החוצה בביטחון, וגם מכבה את האש, כך שלא ימשיכו להיווצר אדים נוספים.

ואם נחזור לאנלוגיה של סיר הלחץ: נכון שאם היה לנו שסתום ביטחון פתוח, הרגשות-האדים היו ממשיכים החוצה בזרימה קבועה וטבעית, במקום להאגר בפנים ולרתוח עד התפוצצות? אז מה זה שאנחנו עושים עם הרגשות שלנו שסוגר את השסתום, ואינו מאפשר להם לצאת?

השסתום הסגור הוא פעולת אחיזה בלתי-מודעת שלנו ברגשות. ומדוע איננו מודעים לכך שאנו אוחזים? כי יש לה, לאחיזה, דרכים ערמומיות ונסתרות מהעין לעשות זאת, ככה בלי שנרגיש שזה אנחנו שנאחזים. למשל, בכל פעם שהתעלמנו או הדחקנו או בנינו סיפור ,שבא להצדיק למה אני צועק או למה אני לא עושה את מה שרציתי לעשות, או למה ברחתי מקשר במקום להתמודד עם האתגר שהוא מעלה, או סתם למה אני מרגיש כפי שאני מרגיש – זו אחיזה ברגש במקום פשוט לשחררו. או, בכל פעם שאני מתנגד למשהו, אני למעשה נצמד אליו. נסו רק לרגע לדחוף את הקיר מתוך התנגדות אליו.

 הוא זז או רק נצמד אליכם יותר? כך עם כל דבר שאנו מתנגדים אליו.
בכל פעם שעשינו ואנחנו ממשיכים לעשות כל אחת מהפעולות האלה, למעשה שימרנו ואנחנו ממשיכים לשמר את הרגש בתוכנו ע"י כך שסגרנו אותו בפנים. והתפוצצות היא רק עניין של זמן.
אם כך מהו שחרור? שחרור אינו אלא עצירה רגעית ותו לא של הפעילות הפנימית של האחיזה ברגשות אלה, כך שאתם יכולים לאפשר להם לעזוב, ואתם תופתעו לגלות שהם עושים זאת בקלות דרך הזרימה הטבעית שלהם. ומה צריך יותר מזה, תגידו לי אתם?

להיות עם חופשי בארצו הפנימית

שיטת "סדונה" פותחה במיוחד לאפשר לכל אחד, ללא הבדל גיל או מין, דת או גזע, להתחבר ליכולת השחרור הטבעית שלו בדרך מובנית וקלה ללמידה וליישום, ולשחרר רגשות שליליים שפוגעים בחייו, גם מהעבר הרחוק, דפוסי התנהגות הרסניים, פחדים ואמונות מגבילות בקלות ובמהירות. זה נעשה בצורה של שאלות מובנות שמפנות את תשומת ליבכם אל התנהלותכם הפנימית (עליה תלמדו תוך כדי התנסות ולימוד) ואל ההסכמה שלכם לשחרר.

אני יודעת, ישנן שיטות הרבה ודרכים אינספור. בעצמי התנסיתי בדרכים שונות, כולן טובות, כולן תומכות בתהליכי החלמה, התפתחות ושינוי. שיטת "סדונה", כדרך חיים, נוגעת בשורשים של הבעיות והקשיים שלנו, ולכן השחרור הוא מהיר ורדיקלי.

לסטר לוונסון, מפתח שיטת סדונה, הבין כי בסיפורים שלנו לא רק שאין מענה לבעיות שאנו חווים, אלא שהם אף משמרים ומקבעים אותן לעד בתוכנו, ואפילו מקשים עלינו עוד יותר. כי למה ארצה להבין את הבעיה, אם אינני מתכוון לשמר אותה? נשמע פרדוכס, אבל ככה אנחנו נוהגים, בעיוורון מוחלט לגבי התוצאות של ההתנהלות הפנימית הזו ותוצאותיה, שהן הפוכות למטרה שלנו – להיות חופשיים בארצנו הפנימית.

ועל סמך ההבנה פורצת הדרך הזו, נבנתה שיטה שיורדת ישירות אל השורשים של הבעיה, לא השורשים ההיסטוריים האישיים שלנו: אני לא יודע להיות ביחסים כי לא היה לי אבא, אני לא יכולה להיות שמחה כי דכאו אותי, אני לא יכול להצליח בלימודים כי אמרו לי שאני טיפש, אני לא יכולה להצליח כי זה גברי. הניסיון הרב שנצבר בארבעים שנה בהן קיימת השיטה (ועדיין ממשיכה להתפתח, דרך אגב), מראה כי אין שם מענה, רק עוד סבל מיותר.

אז היכן נמצא המענה? המענה נמצא בשורשים האנושיים האוניברסאליים, אליהם פונה השיטה ישירות. ומהם שורשים אלה, בוודאי תשאלו? זה אולי יפתיע אתכם לא מעט, אבל מסתבר שכולנו, אבל כולנו, ברמה הפנימית פועלים בדיוק אותו הדבר. 

כולנו מתנגדים כשמשהו לא עובד כמו שהיינו רוצים ונלחמים במה שיש, כולנו רוצים הכרה ותשומת לב מאנשים אחרים וסובלים כשהיא איננה. כולנו לא אוהבים את עצמנו עם הרגשה לא טובה, כולנו מחפשים אחר ביטחון בדרכים של תלות או התמכרות, וכולנו מבקשים אחר השמחה והאושר. והכי הכי - כולנו מחפשים נואשות אחר אותה תחושה של אחדות וחיבור הרמוני ועוצמתי עם החיים ועם אנשים אחרים.

ושיטת "סדונה" עובדת בדיוק על המנגנונים ההרסניים האוטומטיים האלה. אתם תלמדו לזהות אותם ולשחררם, יחד עם המטען הרגשי הכואב והמכביד הנלווה אליהם. ואתם תופתעו מהתוצאה המהירה, הישירה, העמוקה והמטהרת שתהיה לה עליכם ועל חייכם.

רוצים להרגיש טוב כמו שהרגשתם פעם, כשהייתם ילדים שמחים והשתוללתם בחול על שפת הים? רוצים שוב להתגלגל מצחוק עם כל הלב והכליות? רוצים לחזור ולאהוב כמו בפעם הראשונה? רוצים לשוב ולהתרגש כמו שהתרגשתם כשנולד הילד הראשון? רוצים להרגיש את כל אלה – ובלי כל קשר למה שקורה, רק כי בא לכם ומתי שבא לכם





הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית
 












לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום רביעי, 7 במרץ 2012

אז מה דעתך ? מאת: שובל אלוני


לכולנו יש דעות, כאלה ואחרות. יש לנו דעות מגובשות לגבי איך החיים צריכים להראות, איך אנשים אחרים אמורים להתנהג, מה הם צריכים לחשוב. אנחנו יודעים מה טוב ומה לא טוב, מה בסדר ומה לא בסדר, מה נכון ומה רע. לרגע איננו מטילים ספק בצורת החשיבה הזו בתוכנו.

כשאני מסתכלת על עצמי לרגע, איך אני יודעת מה אתה אמור לאכול או לעשות, פתאום זה נראה לי אפילו מצחיק. אבל אנחנו כל כך התרגלנו להתווכח ולהתעמת עם כל דבר וכל אחד, עד כי הסכמנו לקבל את זה ככורח המציאות. אנו חשים חובה ואפילו מעין אחריות משונה להביע את דעותינו ולהילחם עליהן. מדוע זה קורה לנו, והאם ניתן להיות עם ולהרגיש בלי?

מהי דעה, וכיצד היא נוצרה?

אני מזמינה אתכם להסתכל על החיים כעל רצף של התנסויות: אנחנו חווים משהו בחיים שלנו, לבד או עם אנשים אחרים. החוויה מצטיירת בתוכנו כמשהו נעים או לא נעים, מקדם או מעכב וכו', וכך מיד מצטרפת אל ההתנסות פרשנות פנימית (כמו: טוב או רע, נכון או לא נכון), ובעקבותיה באה המסקנה, שמתגבשת בתוכנו לידי משהו סופי ומוחלט. למשהו הסופי הזה אנו קוראים בשם "דעה".

נניח ונפגענו (נכון יותר יהיה לומר: החלטנו שנפגענו, אבל זה כבר למאמר אחר) ממישהו, החלטנו שאיננו רוצים לדבר איתו יותר. כלומר "דעה", תהיה נעלה ככל שתהיה, היא תמיד תולדה של אני סובייקטיבי ומבודד. אפשר לומר כי דעה היא פרשנות אישית של מציאות שהייתה, ולא המציאות עצמה. דעה תמיד תהיה מבוססת על ראיה אישית מצומצמת מהעבר, ומכיוון שהיא נולדה מתחושת הפרדה, היא תמשיך ליצור הפרדה. זהו הטבע שלה.

אם נפגוש את אותו אדם כיום, למרות שאנו עומדים בפני התנסות חדשה, כל הסיכויים הם שנמשיך להגיב לפי אותה דעה שכבר גיבשנו לגביו בעבר. זהו מנגנון מכאני לחלוטין שנמצא בתוכנו, וככזה, סביר להניח שיש לו בראש ובראשונה חשיבות הישרדותית.

אם, למשל, נפגענו מאדם מסוים או משהות באיזה מקום מאיים, יצרנו דעה שהאדם או המקום הזה "לא בסדר", וכך נמשיך לשמור על עצמנו מפניהם. אם אותו אדם הוא באמת אדם מסוכן, טוב יהיה לזכור להיזהר ממנו. חשיבות נוספת שיש למנגנון הרישום הזה בתוכנו היא לצורך חיסכון בתהליכי למידה: במקום ללמוד משהו בכל פעם מחדש, כבר גיבשנו דעה לגביו וכך אנחנו פועלים באופן אוטומטי.

אין בזה שום דבר רע, אולם כשהאיום ההישרדותי נעלם וכשהמציאות משתנה וגם אנחנו, איננו פנויים יותר לבדיקה מחודשת, שבעקבותיה נוכל לשנות גם את הדעה שלנו.

דעות חדשות נוצרות בתודעתנו יום יום. הקושי שלנו נוצר כאשר אנחנו מזדהים איתן עד כדי חוסר יכולת לבדוק את המציאות מחדש: רעיון שנתפס בתודעה ממשיך לאחוז בה, והיא חיה וקיימת סביבו. אולם תודעה כזו לעולם לא תהיה חופשייה וגמישה, משום שתמיד תהיה מעוגנת במשהו. היא אינה מעיזה לפרוץ את הגבולות האלה ששמה לעצמה, וכשהיא עושה זאת היא מתמלאת בפחד.  

מה ההשפעה שיש לזה עלינו ועל הסביבה שלנו?

האם שמתם לב כיצד אחרי שגיבשנו דעות על כל דבר, אנחנו מפסיקים להיות ערים למתרחש סביבנו. כיצד איננו חווים יותר את המציאות באופן ישיר וער, אלא דרך מסך הדעות שלנו.

למרבה הצער, ההיצמדות לדעות שלנו הופכת אותנו להיות נוקשים ואטומים במידת מה לכל מה שמחוצה לנו, ועשויה להביא אותנו לידי איבוד היכולת להגיב לחיים בצורה אינטליגנטית ויצירתית, כפי שדורש הכאן ועכשיו. המציאות תימדד כעת לא לפי מה שהיא, אלא לפי ההתאמה שלה לדעות שלנו, והתוצאה הבלתי נמנעת של זה הן תחושות של דחייה, מצד אחד, או היצמדות, מצד שני.

כלומר, לא רק שאבדנו את היכולת לחדור אל המציאות ולחיות אותה כפי שהיא, אלא יצרנו לעצמנו סבל מיותר, הנובע מהקונפליקט שנוצר בינינו לבינה: מכיוון שאנו חווים ושופטים את המציאות דרך הרעיונות שיש לנו עליה, זה מחייב אותנו להיות עמה במלחמה מתמדת. הדעות שלנו נעשות הצידוק לתגובת האלימות שלנו, במקום לקחת עליה אחריות מלאה.

גם במערכות יחסים אנחנו חווים את אותה הפרדה. מכיוון שהתעקשות על דעה מצמצמת את התודעה ולא מאפשרת מרחב פעולה, היא הופכת את מערכות היחסים שלנו לרדודות ולמוגבלות. כל עוד אנו רואים בדעות שלנו אמת יחידה ולא משהו בר שינוי, איננו יכולים להימנע ממאבק. נמשיך להיות להוטים להילחם על דעותינו, עמן יש לנו הזדהות מוחלטת.

אם הדעה שלי היא אני, כל ערעור עליה יערער כביכול את קיומי, דבר שלא אתן לו לקרות. מסך הדעות שלנו, שניצב בינינו לבין האחר, לא יאפשר לנו לראות את האדם שמולנו כפי שהוא, ומן הסתם נמשיך לשפוט אותו לפיו.

להיות עם להרגיש בלי

במצב התודעה הרגיל שלנו, דעות הן דבר מובנה. הן נולדו מהאני שחש עצמו נפרד, שונה ומיוחד. הן שומרות ומגנות עליו מפני כל דבר שיערער על רצונו. אם נוכל לראות את ההשפעה שיש לאחיזה בדעות שלנו עלינו ועל חיינו, כמו גם על חייהם של אחרים, נוכל אולי לחיות איתן ללא קונפליקט, למרות ההזדהות הגבוהה שיש לנו עמן. תהיה לזה השפעה מרחיקת לכת על מערכות היחסים שלנו בכל התחומים של חיינו.

מה קורה לנו מול מישהו בעל דעות שונות משלנו? האם אנחנו באמת מנסים להבין אותו או שאנו כל כך שקועים בעמדת ההגנה על הדעות שלנו, עד שאנו הופכים לעיוורים כמעט לחלוטין לאדם האחר ולמהותו. 

אם נתבונן בעצמנו בפתיחות מלאה ובחוסר פניות בעודנו מביעים דעה, נלחמים על דעות, מתנגדים לדעות של אחרים ומגיבים אליהן, נוכל לראות את ההשפעה שיש לה עלינו ונראה את תוצאותיה. מכאן נוכל לראות יותר בבהירות שללא אותה תחושת אני נפרדת וללא ההזדהות עם אותה התחושה, לא הייתה נוצרת דעה.

הבנה שלמה עם התנועה הזו, יכולה לבטל את כל התנועה הפנימית של יצירת הדעה והתגובה אליה, לחלוטין. אם לא יהיה עוד "לדעתי", הסיכוי הוא שייפתח מרחב חדש ועצום למערכות יחסים ישירות ורעננות. במקום לראות דימוי, אולי נראה סוף סוף את האדם עצמו. 

במקום מאבק עם החיים, ישנה אפשרות להסכמה ולפתיחות.
וגם אם ישנן דעות, וסביר להניח שתמיד תיווצרנה חדשות, אנו יכולים להזכיר לעצמנו כי דעה היא רק דעה, ולפיכך נתייחס אליה כאל כזאת ולא כאל המציאות הסופית. אם לא תהיה הזדהות, לא יהיה יותר קונפליקט. אם לא תהיה היצמדות, תבוא במקומה פתיחות.

הקונפליקט יעלם ברגע בו תעלם ההזדהות שלי עם הדעה שלי, כלומר ברגע שלא תהיה הזדהות עם השלי, ברגע שבו נוותר על האחיזה באני נפרד, על החשיבות והמקום שאנו מייחסים לו. הלהט הרב שהושקע במאבק על הדעה, יושקע עכשיו במערכת היחסים החדשה, במוכנות להיפתח באמת אל המציאות כפי שהיא, ואל האחר. כל האנרגיה שהושקעה בשמירה ובהגנה על דימוי עצמי, משוחררת כעת לחיים.

טיך נאת האן, הנזיר הבודהיסטי שחי בצרפת, אמר פעם: "דעה היא רק דעה, אולם מכיוון שאי אפשר שלא תהיינה לנו דעות, הבה ונהיה לפחות מדויקים איתן ככל הניתן".
לדעתי, הוא צדק…..
עם שיטת סדונה ואקסס, ניתן פשוט לתת להן ללכת, יחד עם הרצון לשלוט ולהגן על עצמנו.




הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית
 
















לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום רביעי, 29 בפברואר 2012

היפיפיה הנמה מאת: שובל אלוני


זהו הסיפור האמיתי שמאחורי האגדה על היפהפיה והנסיך על הסוס הלבן – סיפור על יחסי תלות, אשליה, אמונה בחולשה וציפיות מאחרים. כולנו, גם גברים וגם נשים, יפהפיות נמות בכל מיני פינות חשוכות בחיינו. אבל למזלנו כולנו גם הנסיך וגם הסוס הלבן. קוראים לזה מודעות, אחריות וכוח רצון.


מי מאיתנו לא גדל על הסיפור על היפהפייה הנמה, שרק נשיקת הנסיך על הסוס הלבן העירה אותה מתרדמתה. והאביר על הסוס הלבן לא רק נישק, אלא גם נשא אותה בסערה אל עבר האופק הוורוד, שם הם חיים באושר ובעושר, כך מספרים לנו, עד עצם היום הזה. כאן אומנם מסתיימת האגדה, אבל הסיפור האמיתי רק מתחיל: הסיפור על יחסי תלות, דמיון, אשליה, נפרדות ואמונה בחולשה שלי – ועל המחיר הכבד שהם גובים.


אם נתעלם לרגע מהתפאורה שמסביב ונתמקד ביפהפייה שלנו, נראה שהיא שקועה בשינה עמוקה ומנותקת מהמציאות. לא היה בה כל רצון לשתף פעולה עם המציאות, לפקוח עיניים ולחיות את החיים. תודעתה הייתה רדומה, והיא חיכתה למישהו שיבוא ויחיה את החיים עבורה. והוא הגיע – יפה ומושלם – ונשא אותה על כפיו אל חיים טובים יותר, שם לא הצטרכה לקחת אחריות, אלא לחיות דרך מישהו אחר.

רבים מאיתנו חיים בתוך סיפור אגדה שכזה: נעצום עיניים ונחכה עד שמישהו או משהו יציל אותנו מהמצב בו אנחנו נמצאים. שקועים בתוך אשליית החולשה שלנו, שכחנו שטמונים בנו גם כוחות אחרים. לעמוד בזכות עצמנו זו אחת הזכויות האנושיות הבסיסיות שלנו. 

להתבגר – לפקוח את העיניים, לשתף פעולה עם החיים, לקחת את המקום שלנו, לפסוע לכיוון שמתאים לנו – בלי שנצטרך אישור של אף אחד אחר. 
זה נכון הן לגבי גברים והן לגבי נשים, ועל כולנו מוטל לבדוק לעומק ולהשתחרר מהשפעותיה הכול כך עמוקות של חשיבה קולקטיבית שרואה בנשים ובנשיות איכות חלשה ונזקקת.
התקופה בה אנו חיים מאופיינת במעבר בין ממדים: מערכות היחסים שלנו עוברות טרנספורמציה מיחסים המבוססים על אמונה כי אנחנו נפרדים, ליחסים המושתתים על הידיעה כי הכול אחד, תלוי קיום. מה שרובנו חשים כיום בתהליך הגדילה שלנו, אם זה במערכות יחסים רומנטיות, משפחתיות, חבריות, עם עצמנו או עם החיים, זה מעין תחושת דחיפות לשחרר דברים שסחבנו איתנו במשך זמן רב. זה קורה בגלל המעבר שאנו חווים בין הממדים, וכל מאגר הדעות וההנחות שתפקדו היטב במציאות אחת אינם יכולים בשום אופן להימשך במציאות השניה. זה גורם לנו לחוש רצון עז לשנות אמונות והנחות, ולכן גם את הדרך בה אנו חיים.

לתחושת הפירוד העמוקה שמאפיינת את תפישת הקיום שלנו, לא חשוב אם זה מהמקור הרוחני, זה מזה, או היבטים של פירוד של חלקים מסוימים בתוכנו – ישנן השפעות מרחיקות לכת על איכות החיים שלנו כאן, ועל כל מערכות היחסים שלנו.

מערכת היחסים הראשונית שלך היא עם עצמך, וכשהתחלת לשפוט חלקים ממך כראויים ואחרים כאינם ראויים, וכשהתחלת לפקפק ביכולויות שלך, כשהתחלת להאמין שהכוח שלך נמצא אצל מישהו אחר – זה הביא אותך לידי דיסהרמוניה. לכן כל היחסים שלך בדרגה זו או אחרת יש בהם דיסהרמוניה, כי הם משקפים את שאתה חש מבפנים.

תלותיות וציפיות הן איכויות של פירוד. תלותיות זה להיות תלוי במישהו או במשהו מחוצה לך על מנת להרגיש ראוי או חזק. חסרה כאן ההכרה של עצמך כבורא, ולכן אתה שם הכול מחוצה לך. זוהי משוואה שפשוט אינה עובדת, אולי רק באגדות.

בציפיות הכוונה היא שאתה נכנס למערכת יחסים עם מישהו כשהמיינד שלך עמוס בצפיות, ואתה תנסה לגרום לו למלא צפיות אלה ותעריך אותו לפי זה. זוהי מערכת יחסים בה האדם האחר מנוצל על ידך כדי לספק את הצורך שלך לקשר.

כל זמן שאתה מתנגד לדרוש את הכוח שלך, אתה תמשיך לחפש יחסים שיתנו תוקף להוויה שלך. אם יחסים ממשיכים לא לעבוד ויש בהם כל הזמן קונפליקט, הסיבה לזה היא שאתה עדיין ממשיך להשתמש ביחסים כדי לתת לך להרגיש טובה יותר. אבל האם זהו התפקיד של מערכות יחסים, להגן עליך מעצמך?

אף אחד אחר לעולם לא יוכל לספק צרכים של מישהו אחר, ומי שממשיך לחפש אחר מישהו אחר שיספק את צרכיו בתוך הקשר, ימשיך לקיים מערכות יחסים בלתי מספקות. אבל כשאתה לומד שאתה היחיד שיכול לגרום לעצמך להיות מרוצה, שאתה היחיד שיכולה לספק את עצמך, כל מערכות היחסים שלך נעשות שמחות ונלהבות. כאשר אינך זקוק למשהו ממישהו אחר, אתה יכולה ליהנות ממנו על מי שהוא באמת, והוא יכול ליהנות ממך על מה שאתה באמת.

כל מצב של שינוי כרוך בשינוי האמונות והדעות שלנו. תמיד יהיו בך קולות שיקראו לך לשמור על הקיים ולא לגעת בפחדים ובאמונות המגבילות, אבל למזלך יש בתוכך גם קול שתמיד יקרא אותך להתעוררות, להתקדמות ולפריצת דרך. לשם כך עליך להיות מוכן לוותר על התפקיד של שומר מערכת האמונות וצורת החשיבה שלך, מתוך חשיבה מודעת. התודעה המוגבלת והצרה, שמאמינה רק במאבקים ובהפסדים, חסרת מנוחה ודאגנית, רואה ומייצרת רק בעיות וחסרים. במקומה תתחיל לגייס את תודעת-העל שלך, שהיא גמישה ויצירתית, ומחפשת רק אפשרויות ופתרונות, והיא בעלת איכויות של משחק ושמחה.

וזה נוגע בכל תחומי החיים, לא רק במערכות יחסים. זה קשור ביכולת שלך להיות יצירתי, לפעול למען עצמאות כלכלית, להביע את קולך האותנטי ללא חשש, ולהיות במערכות יחסים מעצימות ומספקות.




הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית
 










לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום רביעי, 22 בפברואר 2012

למה זה אף פעם לא מספיק? מאת :שובל אלוני



מה המשמעות של תשוקה למשהו, ואיזו השפעה יש לזה על חיינו? והאם אתה צריך לרצות כדי שיהיה לך? אני מציעה כאן דרך רעננה ושונה מהמוכר להסתכל על הדברים
.
לפי לסטר לוונסון, המכאניזם הראשוני של תשוקה כלשהי הוא שאנחנו יוצרים תחושת חסר, ואח"כ משתוקקים למה שצריך כדי למלא את החסר הזה. התשוקה יוצרת מחשבות. המחשבות מכסות את העצמי וזה עושה אותנו חסרי שמחה. אז אנחנו מחפשים דרך להקל על חוסר השמחה ע"י מילוי התשוקה, שלרגע אחד גונבת את המחשבות


© Lila B
.
גניבת המחשבות מסיטה במעט את הסתרת העצמי ותחושתו, וחושפת יותר אותו ואת מה שאנו מכנים בשם תחושת העונג. אלא שבטעות אנחנו משייכים את תחושת השמחה וההנאה לדבר או לאדם בהם השתמשנו כדי למלא את התשוקה להקל על ייסורי מחשבות ההשתוקקות, שכיסו את העצמי
.
בגלל ייחוס שגוי זה של השמחה לאדם או לדבר כלשהו, התשוקה לעולם לא תתמלא, כי השמחה אינה נמצאת באדם אחר או בדבר אחר או בחפץ כלשהו. האפשרות היחידה לשובע נשארת בעצמי.
זו הסיבה לחוסר היכולת להתמיד בדיאטה.

 הרבה פעמים שמעתי את המשפט: אבל אני נהנה מהאוכל. בוודאי שאת או אתה נהנים מהאוכל, אבל אם אתם רוצים לרדת במשקל ואינכם מצליחים, אז תדעו לכם שאתם רק מספרים לעצמכם סיפורים. במקום לשחרר את תחושת החסר ואי הנוחות שיושבת בבסיס הדברים ואת התשוקה עצמה, אתם רצים למלא אותה באוכל. ואז מלקים את עצמכם, ואז שוב רצים לאוכל. אבל מה אם בבסיס שלכם אתם כבר חשים את אותה תחושת מלאות ושלמות ועונג, שאתם מחפשים אחריה באוכל?
זו גם הסיבה לחוסר היכולת לשמר יחסים מכול הסוגים, ולמרות שהם מתחילים באהבה ובסקרנות ובהנאה משותפת, מהר מאוד יש להם נטייה להידרדר לטענות ולמריבות, להאשמה, לקנאה ואף לבגידה. יחסים מהנים והרמוניים חשובים מאוד לחיים מספקים, אבל חיפוש ההנאה והשלמות אצל האחר וייחוס ההרגשה הטובה או הרעה שלך להתנהגותו או לדבריו, תמיד ישאירו אותך מתוסכל ולא מסופק.

 ומה אם כבר כעת יש לך את כל תחושת הסיפוק והאהבה וההנאה שאתה מחפש אצל האחר? והאם אתה יכול לראות כיצד זה יכול לשפר ולתחזק את יחסייך?
התמכרויות שונות, בזבזנות, שימוש מוגזם בהתערבויות ובניתוחים פלסטיים למיניהם, גם הם נובעים מתחושה עמוקה של חסר, שבטעות אתם מאמינים שמה שימלא אותה זה עוד חפץ, עוד קמט שנעלם, חזה גדול ונפוח יותר או מכונית מפוארת יותר.

אין שום דבר רע שיהיו לכם דברים שאתם אוהבים ושתשמרו על גוף מטופח ובריא. אבל מה אם אותה תחושת סיפוק ואהבה עצמית נמצאת כבר בתוככם, ממש כעת?
בכלל, תחושת חוסר עמוקה והסיפורים שאתם מספרים לעצמכם שניתן למלאה רק ע"י עוד ועוד, היא הגורם העיקרי לשדידת משאבי הטבע, לניצול סקטורים שלמים באוכלוסיה, למלחמות על אדמה וטריטוריה, להזנחת אוכלוסיות חלשות ונזקקות. בבסיס של זה יושבים הרבה פחד ואמונה שאין מספיק
.
ומדוע אין מספיק – לי ולכולם? כי אני אינני מספיק! ואם זוהי החוויה הראשונית שלך, באופן לא מודע אתה תמשיך לחפש את זה בחוץ, ותמשיך להזין את מעגל הקסמים של עוד ועוד, שאף פעם לא ממש ישאיר אותך מסופק.
שיטת סדונה ושיטת השחרור מציעות דרכים עמוקות, מהירות, ישירות ואלגנטיות לשחרור מכבלי השתוקקות. דבר זה מביא אותך מיד לתחושת סיפוק, מלאות, הנאה ויש. במקום להיות כל הזמן בתחושת חסר, אתה מוצא את עצמך בתחושת יש, עם כל הסיפוק שהיא מביאה עימה.


 אין זה אומר שלא תפעל למען רצונותיך, אבל אתה תיפטר מתחושת המאבק, הניצול והסבל.




 
הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית
 









לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום רביעי, 11 בינואר 2012

אומרים שאני אינני אני! מאת: שובל אלוני


האם יש רק מציאות אחת? מדוע כל אחד רואה ומבין דברים אחרים? מדוע איננו יכולים להסכים על דברים? מדוע כל אחד יתאר אותו פריט או אותו הארוע בדרך שונה ועם פרשנויות שונות?
כדי להבין סוגיות אלה, עלינו להעמיק לתוך עולמנו הפנימי. הסיבה לכך היא, שחוויית העולם של כל אחד ואחד היא סובייקטיבית לחלוטין ותלויה בתוכן התודעה שלו, היוצר מסך בינו לבין המציאות וגורם לו לראותה ולפרשה בצורה מסוימת.

סיבה נוספת היא ההזדהות הפנימית עם הגוף על כל רבדיו – הפיזיולוגיים, הרגשיים והמנטאליים, ותחושת ה"אני" המתלווה לכל רגש או מחשבה חולפת, שאינו מאפשר לחוות את העולם ישירות. "אני" זה, שהוא תלוי באיכות התפקודית של המחשבה, הרגש והאינסטינקט הפרטיים, ניצב בין האדם לבין המציאות, ואינו מאפשר לו לחוותה באופן ישיר.

זה קשור במבנה התפקודי של התודעה האנושית, ובתנאים החיצוניים הגורמים לקיבעונות המחשבתיים והתפישתיים-הכרתיים, והאופן בו הם פועלים עליה.


© Lila Benharush  
















מהי תודעה?

קרישנמורטי תאר את התודעה האנושית כתהליך של חוויה, המורכבת מאתגר ומהתגובה אליו, של תיוג או נתינת שם לחוויה, ושל הקלטה, שזהו הזיכרון. וככל שהוא מתקדם בשנים, כך צובר לו האדם יותר ויותר רישומים בזיכרון, המהווים את תוכן התודעה שלו. התודעה של כל אחד ואחד מורכבת אם כך, מניסיון העבר שלו, שתלוי בתקופת החיים בה הוא חי, בגזע, במין, במשפחה וכו'.

החינוך שהוטבע בנו כמו גם הפרשנות האישית הייחודית לכל אחד מאיתנו למאורעות העבר, נרשמו בזיכרון והפכו לאמת עבורנו. אנחנו נמשיך לחוות אותן החוויות עם אותה ההתייחסות ועם אותן התגובות, מבלי להעלות בדעתנו שניתן גם אחרת. למעשה, איננו מגיבים אף פעם ישירות לשום דבר, אלא על פי הפרשנות שלנו לגביו. הבודהיזם קורא לזה צעיפי האשליה, דרכם האדם חווה את העולם.

איך התודעה משפיעה על הפעולות שלנו?

תוכנה של התודעה של כל אחד קובע את אופי הפעולות והעשייה שלו, כמו גם רמת ההוויה שלו. כפי שראינו קודם, התודעה מורכבת מניסיון העבר. אמונה מסוימת נרשמה בזיכרון והפכה ל"תפיסת עולם" קבועה, שנחווית כאמת יחידה ויציבה. המחשבות מושפעות מאותה תפיסת עולם, והן מביאות לידי פעולות, המתואמות עם אותה התפיסה.
כלומר, האדם מתנהל מתוך אוטומט ולא מתוך מודעות לרגע הקיים כעת. האדם הוא אוסף של הרגלים והתניות מקובעות, ובמצבו הרגיל הוא נעדר יכולת חשיבה ובדיקה אמיתית של המציאות בצורה בהירה ועניינית, ואף אינו מעלה בדעתו את קיומה של אפשרות זו.

המבנה האורגני של הגוף הפיזי המושפע מתעתועי החושים, גורם לנו לחוות את החיים דרך התנועה הפנימית המשתנה תדיר של עולם התחושות, הרגשות והמחשבות שלנו. ובגלל ההזדהות המוחלטת שיש לנו עם הגוף הפיזי אנו מאמינים שרק המוחשי קיים, כפי שאנו חווים בחוויה המאוד פרטית שלנו.

איך זה נעשה?

ברמה הפנימית נצמדת התודעה לכל תחושה או תחושה-רגש, ומפרשת אותה בהתאם לניסיון העבר. מכיוון שאנו מאמינים לכל תחושת-רגש אנו פועלים בהתאם אליה. זה כאילו הפכנו להיות הרגש, בעוד שלמעשה זוהי רק תחושה מסוימת שעברה טרנספורמציה בעקבות תהליך של הזדהות פנימית. אנחנו תופסים כל מחשבה כ"אני" וכל רגש או תשוקה לפי תפיסה זו חייבים לבוא לידי ביטוי חיצוני, שבמקרים רבים נעדר קשר אמיתי עם המציאות. טבען של התנועות הפנימיות – תחושות, רגשות, מחשבות – הוא אורגני לגמרי, לא אישי ומוגבל באמת שלו.

תפישה אשלייתית זו של זהות נקראת "אגו". וכדי לקיים ולשמר את עצמו, עליו להמשיך וליצור ולתחזק את עצמו ע"י רצון לעוד, לשליטה, להכרה, לביטחון ועוד.

תפיסת האני הפרטי הוא הבסיס לכל הסבל האנושי.

מכיוון שאנו תופסים כל מחשבה כ"אני", אנו חשים צורך עז להגן עליה, שזה להגן על עצמנו, כפי שאנחנו תופסים את עצמנו. תארו לעצמכם כאילו מסך הגנה שקוראים לו "אני", שמפריד ביניכם לבין העולם, שזה ביניכם לבין האחר וביניכם לבין הטבע, גורם לכם מצד אחד לפעולות תקיפה או הדיפה של "האיום", ומצד שני לפעולות הסתגרות והתבדלות, על מנת שלא לחוות את שנראה לכם כאיום.

כשאנו פוגשים מחשבה או דעה של אדם אחר המנוגדת לדעה שלנו, מיד מתעורר בנו הצורך להגן על עצמנו (כי "אני" חושב שאני הוא הדעה שלי). התוצאה של זה היא וויכוחי סרק ומאבקים שונים, ועד כדי תקיפה פיזית ממש, או שזה יגרום לנו להסתגר ולהתרחק כדי לא לחוש את מה שנחווה כאיום לכאורה. בכל פעם שלא מקבלים אותנו, שלא מתנהגים לפי הסטנדרטים שלנו, שדברים קורים בהפתעה, שאיננו מקבלים את מה שאנחנו חושבים, אנחנו חשים איום שמוליד צורך עז להגן על עצמנו. אנחנו מתחילים להאבק, להתנגד, לשנוא ולדחות, לנסות לשלוט, בורחים לפחדים ולהתמכרויות, תוקפים את העולם או נסוגים ממנו. החיים הופכים למאבק הישרדותי מתיש וחסר תקווה.

לשחרר ולחיות בהווה

לפי מה שתואר עד עכשיו אנחנו יכולים לראות שלמעשה מה שמפעיל אותנו נשען תמיד על ציר הזמן – עבר ועתיד. מכיוון שהתודעה שלנו מורכבת מנסיון העבר והיא מתכננת את העתיד באותה הדרך, אנחנו לגמרי מחמיצים את מה שקורה כעת, מתחת לאף. 

את החיים האמיתיים החליפו זכרונות משומשים ודפוסי הגנה ותקיפה מקובעים, שמשמשים לנו כאמצעי הימנעות מלהיות נוכחים לחיינו כפי שהם בכל רגע ורגע.

במקום להיות ברגע הזה, אנחנו כל הזמן מנסים לשנות ולשלוט בכל דבר שקורה או קרה, ואף יקרה. ידוע כיום כי המפתח לבריאות פיזית ונפשית הוא היכולת לחיות ברגע ההווה. זהו המפתח לאושר.

אינך חייב להאמין, ואפילו מומלץ שתבדוק זאת בעצמך. כל שעליך לעשות זה לפחות לאפשר לעצמך להיפתח לאפשרות, שקיימות דרכים נוספות לאילו שאתה כבר יודע. כאשר תפיסת האני משתנה, משתנה עמה כל החוויה הפנימית, ובכך משתנה כל תפיסת העולם.





הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית
 











לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום שני, 2 בינואר 2012

מהי דעה וכיצד היא נוצרה מאת: שובל אלוני


לכולנו יש דעות, כאלה ואחרות. יש לנו דעות מגובשות לגבי איך החיים צריכים להראות, איך אנשים אחרים אמורים להתנהג, מה הם צריכים לחשוב. אנחנו יודעים מה טוב ומה לא טוב, מה בסדר ומה לא בסדר, מה נכון ומה רע. לרגע איננו מטילים ספק בצורת החשיבה הזו בתוכנו. כשאני מסתכלת על עצמי לרגע, איך אני יודעת מה אתה אמור לאכול או לעשות, פתאום זה נראה לי אפילו מצחיק. אבל אנחנו כל כך התרגלנו להתווכח ולהתעמת עם כל דבר וכל אחד, עד כי הסכמנו לקבל את זה ככורח המציאות. אנו חשים חובה ואפילו מעין אחריות משונה להביע את דעותינו ולהילחם עליהן. מדוע זה קורה לנו, והאם ניתן להיות עם ולהרגיש בלי?

מהי דעה, וכיצד היא נוצרה?

© Lila Benharush | point of veiw

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מזמינה אתכם להסתכל על החיים כעל רצף של התנסויות: אנחנו חווים משהו בחיים שלנו, לבד או עם אנשים אחרים. החוויה מצטיירת בתוכנו כמשהו נעים או לא נעים, מקדם או מעכב וכו', וכך מיד מצטרפת אל ההתנסות פרשנות פנימית (כמו: טוב או רע, נכון או לא נכון), ובעקבותיה באה המסקנה, שמתגבשת בתוכנו לידי משהו סופי ומוחלט. למשהו הסופי הזה אנו קוראים בשם "דעה
".
נניח ונפגענו (נכון יותר יהיה לומר: החלטנו שנפגענו, אבל זה כבר למאמר אחר) ממישהו, החלטנו שאיננו רוצים לדבר איתו יותר. כלומר "דעה", תהיה נעלה ככל שתהיה, היא תמיד תולדה של אני סובייקטיבי ומבודד. אפשר לומר כי דעה היא פרשנות אישית של מציאות שהייתה, ולא המציאות עצמה. דעה תמיד תהיה מבוססת על ראיה אישית מצומצמת מהעבר, ומכיוון שהיא נולדה מתחושת הפרדה, היא תמשיך ליצור הפרדה. זהו הטבע שלה.

אם נפגוש את אותו אדם כיום, למרות שאנו עומדים בפני התנסות חדשה, כל הסיכויים הם שנמשיך להגיב לפי אותה דעה שכבר גיבשנו לגביו בעבר. זהו מנגנון מכאני לחלוטין שנמצא בתוכנו, וככזה, סביר להניח שיש לו בראש ובראשונה חשיבות הישרדותית. אם, למשל, נפגענו מאדם מסוים או משהות באיזה מקום מאיים, יצרנו דעה שהאדם או המקום הזה "לא בסדר", וכך נמשיך לשמור על עצמנו מפניהם. 

אם אותו אדם הוא באמת אדם מסוכן, טוב יהיה לזכור להיזהר ממנו. חשיבות נוספת שיש למנגנון הרישום הזה בתוכנו היא לצורך חיסכון בתהליכי למידה: במקום ללמוד משהו בכל פעם מחדש, כבר גיבשנו דעה לגביו וכך אנחנו פועלים באופן אוטומטי.

אין בזה שום דבר רע, אולם כשהאיום ההישרדותי נעלם וכשהמציאות משתנה וגם אנחנו, איננו פנויים יותר לבדיקה מחודשת, שבעקבותיה נוכל לשנות גם את הדעה שלנו.

דעות חדשות נוצרות בתודעתנו יום יום. הקושי שלנו נוצר כאשר אנחנו מזדהים איתן עד כדי חוסר יכולת לבדוק את המציאות מחדש: רעיון שנתפס בתודעה ממשיך לאחוז בה, והיא חיה וקיימת סביבו. אולם תודעה כזו לעולם לא תהיה חופשייה וגמישה, משום שתמיד תהיה מעוגנת במשהו. היא אינה מעיזה לפרוץ את הגבולות האלה ששמה לעצמה, וכשהיא עושה זאת היא מתמלאת בפחד.

© Lila Benharush | mind prisoner


















מה ההשפעה שיש לזה עלינו ועל הסביבה שלנו?

האם שמתם לב כיצד אחרי שגיבשנו דעות על כל דבר, אנחנו מפסיקים להיות ערים למתרחש סביבנו. כיצד איננו חווים יותר את המציאות באופן ישיר וער, אלא דרך מסך הדעות שלנו. למרבה הצער, ההיצמדות לדעות שלנו הופכת אותנו להיות נוקשים ואטומים במידת מה לכל מה שמחוצה לנו, ועשויה להביא אותנו לידי איבוד היכולת להגיב לחיים בצורה אינטליגנטית ויצירתית, כפי שדורש הכאן ועכשיו. המציאות תימדד כעת לא לפי מה שהיא, אלא לפי ההתאמה שלה לדעות שלנו, והתוצאה הבלתי נמנעת של זה הן תחושות של דחייה, מצד אחד, או היצמדות, מצד שני.

כלומר, לא רק שאבדנו את היכולת לחדור אל המציאות ולחיות אותה כפי שהיא, אלא יצרנו לעצמנו סבל מיותר, הנובע מהקונפליקט שנוצר בינינו לבינה: מכיוון שאנו חווים ושופטים את המציאות דרך הרעיונות שיש לנו עליה, זה מחייב אותנו להיות עמה במלחמה מתמדת. הדעות שלנו נעשות הצידוק לתגובת האלימות שלנו, במקום לקחת עליה אחריות מלאה.

גם במערכות יחסים אנחנו חווים את אותה הפרדה. מכיוון שהתעקשות על דעה מצמצמת את התודעה ולא מאפשרת מרחב פעולה, היא הופכת את מערכות היחסים שלנו לרדודות ולמוגבלות. כל עוד אנו רואים בדעות שלנו אמת יחידה ולא משהו בר שינוי, איננו יכולים להימנע ממאבק. נמשיך להיות להוטים להילחם על דעותינו, עמן יש לנו הזדהות מוחלטת. אם הדעה שלי היא אני, כל ערעור עליה יערער כביכול את קיומי, דבר שלא אתן לו לקרות. מסך הדעות שלנו, שניצב בינינו לבין האחר, לא יאפשר לנו לראות את האדם שמולנו כפי שהוא, ומן הסתם נמשיך לשפוט אותו לפיו.

להיות עם להרגיש בלי

במצב התודעה הרגיל שלנו, דעות הן דבר מובנה. הן נולדו מהאני שחש עצמו נפרד, שונה ומיוחד. הן שומרות ומגנות עליו מפני כל דבר שיערער על רצונו. אם נוכל לראות את ההשפעה שיש לאחיזה בדעות שלנו עלינו ועל חיינו, כמו גם על חייהם של אחרים, נוכל אולי לחיות איתן ללא קונפליקט, למרות ההזדהות הגבוהה שיש לנו עמן. תהיה לזה השפעה מרחיקת לכת על מערכות היחסים שלנו בכל התחומים של חיינו.

מה קורה לנו מול מישהו בעל דעות שונות משלנו? האם אנחנו באמת מנסים להבין אותו או שאנו כל כך שקועים בעמדת ההגנה על הדעות שלנו, עד שאנו הופכים לעיוורים כמעט לחלוטין לאדם האחר ולמהותו. אם נתבונן בעצמנו בפתיחות מלאה ובחוסר פניות בעודנו מביעים דעה, נלחמים על דעות, מתנגדים לדעות של אחרים ומגיבים אליהן, נוכל לראות את ההשפעה שיש לה עלינו ונראה את תוצאותיה. מכאן נוכל לראות יותר בבהירות שללא אותה תחושת אני נפרדת וללא ההזדהות עם אותה התחושה, לא הייתה נוצרת דעה. הבנה שלמה עם התנועה הזו, יכולה לבטל את כל התנועה הפנימית של יצירת הדעה והתגובה אליה, לחלוטין. אם לא יהיה עוד "לדעתי", הסיכוי הוא שייפתח מרחב חדש ועצום למערכות יחסים ישירות ורעננות. במקום לראות דימוי, אולי נראה סוף סוף את האדם עצמו. במקום מאבק עם החיים, ישנה אפשרות להסכמה ולפתיחות.
וגם אם ישנן דעות, וסביר להניח שתמיד תיווצרנה חדשות, אנו יכולים להזכיר לעצמנו כי דעה היא רק דעה, ולפיכך נתייחס אליה כאל כזאת ולא כאל המציאות הסופית. אם לא תהיה הזדהות, לא יהיה יותר קונפליקט. אם לא תהיה היצמדות, תבוא במקומה פתיחות.

הקונפליקט יעלם ברגע בו תעלם ההזדהות שלי עם הדעה שלי, כלומר ברגע שלא תהיה הזדהות עם השלי, ברגע שבו נוותר על האחיזה באני נפרד, על החשיבות והמקום שאנו מייחסים לו. הלהט הרב שהושקע במאבק על הדעה, יושקע עכשיו במערכת היחסים החדשה, במוכנות להיפתח באמת אל המציאות כפי שהיא, ואל האחר. כל האנרגיה שהושקעה בשמירה ובהגנה על דימוי עצמי, משוחררת כעת לחיים.
ועם שיטת סדונה, ניתן פשוט לתת להן ללכת, יחד עם הרצון לשלוט ולהגן על עצמנו.

טיך נאת האן, הנזיר הבודהיסטי שחי בצרפת, אמר פעם: "דעה היא רק דעה, אולם מכיוון שאי אפשר שלא תהיינה לנו דעות, הבה ונהיה לפחות מדויקים איתן ככל הניתן".לדעתי, הוא צדק…..


הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית












לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

גברת התנגדות מאת: שובל אלוני


גברת התנגדות היא גברת ערמומית, חמקמקה ומעמידה פנים. בראש ובראשונה היא מעמידה פנים שהיא באה לעזור, ולצורך זה אינה בוחלת בשום תחבולה ותחפושת. תתנגד חזק, היא אומר, אתה לא מצליח כי אתה לא מתנגד מספיק חזק



© Lila Benharush




מהי התנגדות?

התנגדות היא הדבק שמחזיק את הסבל שלך צמוד אליך. ההתנגדות למה שיש גורמת לסבל הן להישאר והן להתגבר, וכך מתחזקת תחושת המוגבלות שלנו.
כשאנו מתנגדים למשהו אנחנו למעשה במצב של "השהייה": במקום לפעול לשינוי או להיות מסוגל לחיות עם מה שיש, כל האנרגיה שלנו מופנית להדיפה הדמיונית של הדבר, ואיננה זמינה לפעולה או למנוחה.
זה נותן לנו תחושה מזויפת של שליטה, וזו הסיבה שאנחנו עושים זאת. בצורה ילדית ומאגית אנחנו חושבים שאם נתנגד למשהו הוא באמת ייעלם, רק מעצם פעולת ההתנגדות שלנו
.

מדוע זה לא עובד?

אלא שמה שקורה זה בדיוק להיפך: ככל שאנו מתנגדים, כך אנחנו נשלטים. מכיוון שכל תשומת הלב שלנו מושהית בפעולת ההתנגדות, אותו דבר שאנו מתנגדים אליו למעשה שולט בנו.
התנגדות מורגשת כמו הניסיון לנוע קדימה עם רגל אחת על הגז והשניה על הברקס. כך אנחנו מתנהלים בחיים: איננו בטוחים שנצליח, אז "ליתר ביטחון" אנחנו לוחצים חזק על הבלמים, כדי להגן על עצמנו לכאורה. אנחנו מבזבזים הרבה אנרגיה לא נחוצה בהתנגדות למה שיש, ומקווים שזה יסתדר
..
לסבול או לפעול?

כעת, אתה יכול לפעול עם התנגדות ועם סבל, ואתה יכול פשוט לתת לגוף לעשות מה שהוא צריך לעשות ולהיות חופשי.
כשאתה משחרר ופועל בלי התנגדות, תמצא שאתה עושה יותר ועם פחות מאמץ, ותהנה יותר מכל צעד שבדרך. אם תשחרר את ההתנגדות, את הרגש שמונע ממך לפעול, תמצא את עצמך באופן טבעי בתוך הפעילות אך ללא הסבל וללא ההתנגדות והמאבק, ותמצא שהכול נעשה קל יותר.

אם אתה רוצה לשמור על דברים שיהיו קשים, המשך להיאחז. אם אתה רוצה לסבול ושהדברים ייקחו הרבה זמן, ההמלצה היא שלא תשחרר. החזק חזק. אבל אם אתה מעוניין ביותר קלות, ביותר זרימה, ביותר שמחה, התרחבות ויותר מכל מה שאתה רוצה, פשוט שחרר.









הכותבת: שובל אלוני 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית








לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק