דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ינואר, 2011

כל עכבה לטובה

כל עכבה לטובה זה סוג של משפט נחמה כזה או אולי זה באמת נכון , יש לנו את אותם דברים בחיים שחשובים לנו שאנחנו רוצים שייקרו כאן ועכשיו ולפעמים מתחילים להם כל מיני עכובים ועוד דברים מוזרים בדרך כאלו נראה שהאקסיטניס בכבודו ובעצמו אומר לנו רגע , שנייה תעצרו כמעט תמיד העיכוב הראשוני נוצר בשל נסיבות שלא ממש תלויות בנו והעיכובים הבאים אחריו זה כבר אנחנו יוצרים בצורה חזקה מאוד עם האנרגיה שלנו ועם ההתנגדות לעיכוב ככל שאנחנו מתנגדים יותר למכשול הזה שמגיע בדרך או אולי נקרא לו משוכה שצריך לקפוץ ככה אנחנו נכנסים למקום קשה יותר עם עצמנו ומייצרים עוד ועוד עיכובים. בסופו של דבר אחרי עכובים כאלו ואחרים ואם אנחנו עדיין מתעקשים על מימוש המטרה שלשמה יאצנו לדרך , משהו קורה בזמן הזה ופעמים רבות לפחות אני מוצאת את עצמי אומרת איזה מזל שדברים התמהמהו להם כי בדרך קרו הרבה דברים. אז כן תמיד לפחות בשבילי כל עכבה לטובה הוא מבין המשפטים החכמים ביותר אנחנו באקסיטינז תמיד רואים תמונה חלקית קשה לנו לעלות למעלה בטח בזמן שאנחנו רוצים משהו מאוד ולהבין שיש דרך מסויימת שייידו המכוונת של האקזיסטינס מובילה והיא תמיד חכ

שקט זה קצת כמו מוות

השקט , השלווה לפעמים יכולים להיות מלחיצים קצת, לא? איכשהו שדממה פתאום נוחתת לה במהלך השגרה זה מרגיש קצת כמו מוות או אולי תחושת שיעמום...מעיין הרגשה מוזרה משהו? אולי זה הסיבה שאנחנו חיים בלחץ כל הזמן נכון, זה לחוץ זה עמוס אנחנו בקושי מספיקים לנשום אך בכל זאת מרגישים "חיים" ואני לא ממש בטוחה שזה הטבע שלנו, לא סגורה על זה בכלל לחץ , עומס יתר ופחד הם לא הטבע שלנו, דווקא שקט ושלווה נראים לי הרבה יותר בריאים לנו. רב המחלות בעולם המערבי נוצרות מתוך לחץ , עומס יתר אז איך זה שאנחנו ממשיכים באותה דרך? יכול להיות שאנחנו מכורים ללחץ הזה? שבלעדיו וקצת שקט מרגיש לנו כמו מוות קטן. אצל עצמאים זה יכול להיות מלחיץ יום עבודה שקט ואז במקום להנות מאיזה יום של עשייה יותר שלווה ורגועה אפשר להכנס ללחץ מהדממה שנפלה עלינואו לחלופין אמא שילדים שלה יצאו לחופש שבוע פתאום נורא שקט ...ואז לוקח זמן ללמוד להנות מהשקט. אולי שקט פשוט מזכיר לנו מוות הדממה הזו שיכולה להזמין שיעמום או בהייה בחדשות שתכניס לנו קצת רעש וחרדות הרי מזכירה את המוות ואם יש לנו טאבו אחד החזקים בכל החברה המערבית זה המוות. המוות

רדו לעצמכם מהגב

אתמול אחרי שסיימתי את הסדנא , נשארתי לשוחח עם חברה ככה על הדרך שנייה לפני שאני הולכת החוצה ומסימת יום ארוך. הקשבתי וקשבתי ובעיקר שמעתי אני לא מספיק טובה אני לא מספיקה , אני לא נמצאת אני לא נוכחת.. וכל מה שרציתי לעשות היא לצעוק עליה רדי מעצמך די!!! מאיפה זה בא הסיפור הזה? שמה שאנחנו עושים הוא לא מספיק טוב ? למה לא מספיק טוב ? ואז נכנסתי קצת פנימה ונזכרתי גם בסיטואציות דומות בעצמי כמה פעמים האוייב הכי גדול שלנו הוא אנחנו , יש ימים שבהחלט אנחנו ישנים עם האוייב והוא אף פעם לא מחוצה לנו. אנחנו חיים בעולם כזה שכל הזמן דורש עוד וזה בסדר גמור אנחנו יצורים שמתפתחים לאורך השנים וכל עוד יש לנו שאיפות ורצונות וחלומות להגשים סימן שאנחנו חיים , אך מהצד השני אולי רצוי שרק מדי פעם גם נפרגן לעצמנו שרק מדי פעם נבין שאנחנו עושים את הכי טוב שרק אפשר תמיד . בכל נקודת זמן בחינו אנחנו עושים את המיטב ומדי פעם רצוי לתת לו למבקר הפנימי הזה איזה סטירה קטנה ולהשתיק אותו ולא להמשיך לשתף איתו פעולה די! אני שומעת את זה מכל כך הרבה אנשים לא עשיתי מספיק , היייתי צריך להתאמץ יותר שאנחנו יכולים . נקודה תפסיקו להא

פשוט זה טוב

השבוע אחרי כמה חודשים האמת אולי שנים , לקחתי עפרונות ציור דף חלק פשוט והתחלתי לצייר ,אחרי כל התיחכומים האלו של המדיה הדיגטלית וכל המדיומים המרובים שהצטרפו לעולם האקריליק והשמן פתאום בא לי פשוט, בלי מחשב , בלי צבעים בלי בדי קנבס ענקיים אלא פשוט עפרון וכמה שעות של העלמות בתוך כל פרט ופרט קטן כמה עוצמה יש בה בפשטות הזו בקלות בטבעיות. הטבעיות הזו והפשטות הזו טמונים בנו תמיד אז למה לעזאזל אני שואלת את עצמי ארגנו לעצמנו עולם כל כך מורכב וסבוך? או למה אנחנו מסבכים דברים פשוטים, יש פשוטות מאוד ברורה בחיים האלו בדיוק כמו בציור שזה מרגיש טוב זה טוב! שזה מרגיש רע, מאולץ או משהו ש"צריך "לעשות , זה רע ! מצחיק איזה דרך רוחנית והתפתחותית עברתי וכולנו עוברים רק בשביל לדעת את מה שכבר ידענו שהיינו ילדים ממש קטנים נעים לי וטוב לי אני נמצא , לא נעים לי רע או לא טוב שוברים את הכלים האמת אין יותר פשוט מזה , אולי בגלל שזה כל כך פשוט אנחנו מתחילים להסתבך בכלום יש לנו סיפורים , יש לנו תירוצים יש לנו הסברים אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה טוב זה טוב רע זה רע כל השאר מסביב זה הסיפורים שאנחנו מספ