‏הצגת רשומות עם תוויות חוסר יכולת להכיל רגש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חוסר יכולת להכיל רגש. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 27 ביוני 2012

הגעת לגיל שאסור להרגיש

 בגילך כבר אי אפשר להרגיש כל רגש בעוצמות , עדיף להדחיק... , עדיף לזרוק את הרגש לפינה ולא לתת לו להפריע לך בחיים, הרי הרגש בגילך הוא כבר דבר מסוכן , לך תדע לאן הוא ייקח אותך ומה יקרה לך אם תיתן פשוט לשבת ככה בגופך , אתה הרי תאבד לגמרי שליטה! 

יש איזה חוק כזה בלתי כתוב שככל שמתבגרים אולי רצוי יותר להדחיק , אחרי הכול רגש הוא דבר כאוטי, לא תמיד נעים  וכאוטיות יוצרת חוסר שליטה ואנחנו , בני האנוש עדיין חיים באשלייה שיש לנו כזו במידה כזו או אחרת.

אתמול בערב יושבת ע חברה , לא נפגשנו לפחות שבועיים -שלושה ואני כל כולי במסע רגשי משלי , הרבה דברים שמרגשים אותי ומפחידים אותי בו זמנית נמצאים עכשיו בחייים שלי ואני מאוד נהנת מהם פשוט כי הם נותנים לי את  חדוות היצירה , זה מה שבעיקר מניע אותי שאני מציירת, מצלמת או כותבת הרגש במלוא עוצמתו.

© Lila Benharush


הרגש הזה משתנה כמו אצל ילדים פשוט נמצא בגוף , יורד על הקנבס או על סקיצה כזו או אחרת ומפנה את מקומו לרגש חדש  ולמרות שהוא די מפחיד אני משתדלת במאת האחוזים להיות בתוכו , זה  מה שמאפשר לי לייצור .

במהלך שיחה עם החברה הזוהיא פלטה לעברי " וואו את נמצאת ממש ברכבת רגשית קיצונית בזמן האחרון"
"רכבת רגשית ?" הרמתי גבה או שתיים ונתתי מבט חודר ועמוק שקצת הזיז את החברה בחוסר מנוחה ומיד החלה להסביר את עצמה ...בגילנו היא המשיכה כבר הבנתי שלא יהיו לי תחושות ורגשות כל כך חזקים , נעים לי נחמד לי אבל לא בא לי להיות "בבום " של רגשות , זה פשוט יותר מדי להכיל ובעיקר מפריע לחיות את היום יום  ???" 

ת'כלס להרגיש כל רגש למצות אותו עד הסוף יכול להיות מפחיד , ולא היא לא הראשונה ששמעתי ממנה משפט בסגנון הזה , גם לפני שלושהארבעה חודשים שמעתי משפט דומה מחבר "אז מה ? לי לא קשהאני לא מתוסכל וכועס אין זמן לזה עכשיו אז אני מדחיק " המשפט הזה קצת הצחיק אותי וקצת העציב אותי  ועדיין אני בהחלט יכולה להבין. 

בתור מי שהקפידה במשך שנים רבות להדחיק כל כאב ולהשתמש בחומרים כאלו ואחרים בכדי  לזייף רגשות , אני בטח ובטח יודעת כמה זה מפחיד ,לי תמיד הייתה האמנות בכדי לבטא את הרגש וגם זו הסיבה ששנים הסתרתי עבודות שלי מכל מי שהיה קרוב ומסביב , רגשות הם חזקים ובעיקר בלתי נשלטים ...הם פשוט באים ויושבים תלחם בהם , הווליום שלהם יגבהה והפיצול בין מה שאתה מראה לבין מה שאתה מרגיש יילך ויעמיק  ייצור למעשה שני אישיות בבן אדם אחד. 

השיחה הזו גרמה לי לתהות שוב מה כל כך מפחיד אותנו להרגיש ? הרי אי אפשר באמת להדחיק רגש מבלי שהוא ייצור אצלנו רעל רגשי שיילך , יתפשט בגוף ואחר כך ייהפך להיות גם רעל פיזי גופני שיתבט במחלות , בלבול או חיים בפיצול תמידי. 

מי החליט או למה החברה המערבית , כל כך רוצה להדחיק רגשות ? למה זה לחלוטין לא מקובל להגיד למי שעומד מולך מה אתה מרגיש ולמה לעזאזל כנמצאים בתוך הרגש אנשים כל כך מפחדים ? 

 לכל עניין ודבר , בתחום תחום שיש לנו בחייים אנחנו מושפעים ישירות מהרגש , או משיפוט של הרגש , לא משנה איזה הגבלים "לוגיים" נשים לו או באיזה מסגרת נסגור אותו , לא משנה אם ננסה ל"אלף את המיינד" לאיזה  רגשות אנחנו מרשים  ולמי ובאיזו סיטואציה, הרגש הוא דבר חזק מאיתנו והוא למעשה  מה שמניע את החיים...מי היה מאמין שאני מכל האנשים אחרי שנים של הדחקה יאמר את זה ועדיין ככה זה. 

רגשות הן הצבע של החיים מי שהרגשות שלו נמצאים כל הזמן בקו ישר , לא זורמים ולא משתנים חשוב לבנאדם מת כמו קו א.ק.ג. של אלו שסיימו את החיים קו ישר , יציב עם צליל חורק .
אנשים שחיים אנשים שמרגישים כמו באותו א.ק.ג כמו פעולותו של הלב , כמו  המחזוריות בים נע בגלים עולים ויורדים לפעמים אנחנו " יורדים לעמק" לפעמים אנחנו בפסגת ההר , זה לא ממש משנה כי שניהם טובים , שניהם מסמלים תנועת חיים. 

שהלוגיקה המיינד והאגו ( שבעיקר שומר עלינו  מלהרגיש את החיים במלוא עוצמתם ) תופסים שליטה ומאיימים על כל רגש בהדחקה , אנחנו אולי נראים חיים , אולי למדנו לזייף רגשות בסיטואצות המתאימות ורק שאנחנו לבד להעז להוריד מסכות ( וגם זה לא תמיד ) ועדיין זו רק מסיכה , זה לא הרגש האמיתי. 

שנותנים לרגש להיות נוכח וגם להביע אותו , כן אנחנו חשופים בפני העולם , חשופים בפני האחר ומרגישים פשוט פגיעים ורגישים, אז מה ? הדבר היחיד שנהיה  פגיע במצב כזה של חשיפה זה האגו שלנו , זו המחשבה מה יגידו עלינו ? איך זה ייתפס בעולם החיצוני ...האגו שלנו שהוא טוב בכדי לדאוג לצרכים הבסיסיים שלנו עושה בעיקר דבר אחד תוקע לנו את זרימת החיים , את הצבע את הרגש.

האגו שכולו מורכב מפחד טהור שמא מי שאני , מה שאני עושה או דרך החיים שלי "לא מספיק טוב " לא הולך עם הזרם המרכזי , לא יציב והחיים הם לא יציבים , בלתי צפויים ובהחלט בלתי נשלטים , שם למעלה יושב מפיק העל שמכוון אותנו בדרכו שלו  לתת אמון מלא בחיים , להיות כאן ועכשיו בכל עשייה בכל דבר שאנחנו מעורבים והחיים מבקשים מאיתנו בשביל לגדול פשוט להיות מוכנים להרגיש , לשים את האגו בצד , להרשות לעצמנו  להיות חשופים ופתוחים לכל מה שבא אין דבר כזה רגש טוב או רע הם כולם נפלאים וכולם יחד "הנעימים " ו" הפחות נעימים " יוצרים לנו את הקסם המסתורי הזה שנקרא חייים. 

אין גיל מתאים בכל גיל בכל שלב , מותר ורצוי לך פשוט להרגיש, אחרי שנים של הדחקה בהחלט זה משהו לתרגל להתקרב  קצת יותר לעצמנו ולטבע האמיתי שקיים בתוכנו.





לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

יום שלישי, 26 ביולי 2011

על איימי ויינהאוס והרס עצמי

























צמרמורת נוראית עברה לי בגוף , ששמעתי על מותה של איימי ויינהאוס משום מה ובלי התראה מוקדמת התחלתי לבכות...מה שנקרא עם כל הלב , כמה הייתה קיימת בי הציפייה והרצון לראות סוף טוב לסיפור הזה וגם כי המוזיקה היא אחת הטובות שנוצרו משהו לגמרי אחר ששובה את האוזן והלב ומאוד רציתי לראות אותה מופיעה 

אמנם הסיפור של איימי היה כתוב בשירים שלה , כרוניקת מוות ידועה מראש  באלבום הראשון של פרנקי היא עוד ידעה לשיר שהיא לא יכולה לעזור אם לא תעזור לעצמך , אוליי היא הייתה ג'אנקי אך בחורה  כשרונית יוצאת דופן  שנדמה כאלו ממש לקחה החלטה לבצע את ההתאבדות שלה איטית וכואבת  לנגד עיניי כל העולם

העיתונים חגגו עליה בשנים האחרונות ואני בטוחה שכתבי הצהובונים למינהם, חשים באבדה הזו יותר מכולם כי מי סיפק להם חומר בוקר , צהריים וערב על ההשפלות שהיא העבירה את עצמה
. האלבום  שהביא את הצלחתה הגדולה וכנראה טמן בחובו גם את נפילתה הגדולה back to black 

היא שרה על הגמילה ושהיא לא , לא , לא רוצה אותה , אחר כך היא מסבירה שהיא מביאה רק צרות איתה והיא לא  טובה וזה אגב גם מה שהיא אמרה על האלבום פרנקי הראשון שהוא  לא היה מספיק טוב והיא לא יכולה לשמוע אותו...הרבה אהבות נכזבות היו אצלה ומילים כואבות וקול וואו...אחד לדור
ועדיין איימי, לא ממש אהבה את עצמה  ומי שלא אוהב את עצמו אף אחד לא יכול לאהוב אותו ולהיות איתו והכי עצוב שהיא מתה כמו שהיא הכי פחדה לבד במיטה ולקח שש שעות עד שמישהו מצא אותה

מלא כאב היה בה שהסמים לא הצליחו לטשטש היה נראה שהיא פשוט מדרדרת בקצב מסחרר ואחרי ההופעה בבלגרד זה היה ברור לחלוטין איימי פשוט לא רצתה לחיות יותר, אולי היא גם רצתה שפשוט נרים ידיים ממנה ויעזבו אותה בשקט היה עליה לחץ בלתי פוסק להוציא תקליט חדש והפאפרצ'י איך אפשר בלי 


, אחרת אי אפשר להסביר את ההרס העצמי המאסיבי שהלך החמיר את התקיפות של אנשים, המעצרים 
האלימות והמכות שקיבלה ונתנה השיטוטים בלונדון יחפה  ולעיתים רק עם חזיה בלילה בוכה במזג האוויר הלונדוני וקוקטליים של סמים שכל אחד אחר כבר היו הורגים מזמן...היא בחרה להרוס את עצמה  או יותר נכון להתאבד לאט ולעיני אלפי מצלמות ותיעודים, ברשת כבר היו אתרים שלמים עם הימורים על יום מותה
מה מביא ילדה יהודיה מבית טוב לכזו אובסיסביות של הרס עצמי? אולי ההצלחה המטאורית שלה ? אולי החיים הציבוריים?מה שבטוח שאיימי הענישה את עצמה אלוהים יודע על מה , גם בראיונות איתה היא אמרה שהיא רעה , לא טובה ושלא איכפת לה או שפשוט היא הייתה רגישה מדי ...אחרי כנסתו לכלא של בעלה לשעבר (שהיה לו חלק לא קטן בהריסתה וגם עכשיו יושב בכלא )מותה של סבתא ,צילומים והופעות מביכות ב2008 נראה שהיא רק החמירה את השפיטה כלפי עצמה.

לא קיים דבר גרוע יותר מאשר להיות האוייב של עצמך , לא לסלוח לעצמך ולא לתת לכאב ביטוי ולצאת החוצה , לכולם יש משברים בחיים גם חלק מאיתנו היינו בקצוות של אין דרך חזרה ועדיין לא משנה מאיזה גובה מתרסקים...תמיד אפשר לקום לאסוף את השברים ולחזור לחיים (דוגמא יפה בעולם המוזיקה היא דווקא ברטיני ספירס שהסיפדו אותה והנה היא שוב יוצרת )ואולי  היא הייתה נשמה פצועה מדי ורגישה מדי לעולם הזה , לפחות קיבלנו את המוזיקה ושיעור קצר ופשוט אם בנאדם לא רוצה לעזור לעצמו ,אף אחד ושום דבר לא יכולים לעזור לו ...איימי וויינהאוס גם ידעה את זה
 
מוזמנים להשאיר תגובות, לשתף ולהעביר את הלאה מה שאתם לא עושים, איפה שאתם לא נמצאים שיבוא לכם בטוב :-)