יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

ריפוי פצעי הילדות פריימל עם שאקורה



 "הלו" ענה לי הקול הכי מוכר לי
"אמא, מה שלומך?"
"אני בסדר"

"הכול בסדר?" ניסתי למשוך זמן, כי איך לעזאזל אני אבקש ממנה עכשיו לא לדבר איתי כל השבוע ועוד יותר גרוע, זה איך אני אסביר לה בדיוק איזה סדנא אני עושה?
"כן, מתי את באה לבקר?". "הנה זה מתחיל, תנשמי!", הורתי לעצמי... ועוד לפני שאני עונה היא כבר מתחילה "את לא היית פה לפחות שבועיים, אין לך קצת זמן לאמא שלך?"
"לא נכון" אני ישר מתגוננת כילדה. "אולי אחרי הסדנא, אני אגיע."
" עוד סדנא? מה עכשיו?" ולמרות שהפרידו בינינו 83 ק"מ ראיתי את שתי הגבות שלה מורמות ואת פיה מתעקם בחוסר שביעות רצון.

"על מה?" הא התעניינה, נו אף פעם היא שואלת על מה ודווקא בזו היא שואלת.
"עלייך, קצת על אבא " ... שתיקה.
"טוב" ענתה לי אמא שלי, שמטון הדיבור ניתן היה להבין שהיא איננה מרוצה כלל מהרעיון.

"אני עושה סדנת פרימל, ואני לא אהיה זמינה כמובן לטלפון, וגם אחרי הסדנא אני אצטרך כמה ימים של שקט ממכם.." המשכתי להסביר את עצמי.

"לא הבנתי" היא נשמעה כבר חסרת סבלנות, "הסדנא חמישה ימים ואחרי זה מה? גם שקט?"
" כן", עניתי בהיסוס קצת... "אני אתקשר שאני יחזור לעצמי"
"טוב", היא נאנחה בחוסר סיפוק משווע. "תעשי מה שטוב לך, אני לא אתקשר, אבל תתקשרי", היא הורתה לי באופן שאינו משתמע לשני פנים.

ניתקתי את הטלפון עם קצת רגשות אשמה, כי מי אם לא אמא שלי יודעת לעשות לי רגשות אשמה ככה במיידית בכלל בלי להתאמץ. אני נשבעת שיש איזה קורס סודי למיניפולציות אימהות, שמתחיל מייד שהילדים מתחילים לפרוס כנפיים והן עוד נאחזות בשנות הילדות. וזה לא משנה כבר בת כמה אהיה, תמיד יש איזשהי תחושת מחויבות.

חוסר השקט כבר ניקר בי, כי ממש רציתי לעשות כבר את הסדנא הזו מצד אחד, ומצד שני רציתי למצוא תירוץ ולצאת ממנה. הרעיון של סדנא בה אני אעבוד על כל הפינות היותר חשוכות שלי מול הוריי לא היה לי קל.

הלכתי לכמה דקות לעבודה ומשם הפנו אותי החוצה, "סיימת להיום", הודיע לי חגיגית שותפי למשרד. "נפגש אחרי הסדנא".
ישבתי בחוץ צופה באנשים שמתקבצים לסדנא מכל הצבעים , מכל הגילאים. ידעתי שאת כולנו מניע דבר אחד כולנו כאן בכדי לשבור ולנתק את הדפוסים ש'ירשנו' מההורים.
המידע שהיה בידי היה די דל , כבר דיברתי עם מספיק אנשים שעשו אותה ועדיין לא הבנתי כלום. הסדנא היא תעלומה. מכולם שמעתי את המשפט "תהיי שם טוטאלית, תחווי, אחר כך נדבר". אף אחד לא היה מוכן לשתף אותי לקראת מה בדיוק אני הולכת.
אני חושבת שבאותם צהריים עישנתי בשרשרת, וזה אחרי הפסקה של חמישה חודשים מסיגריות וכל גופי היה דרוך לקראת הבאות.

תחילת אפריל האביב מבצבץ לו החוצה וכבר אפשר להריח את הקיץ...איך אני אעשה את זה? אני תוהה ביני לבין עצמי והאמת מי יכול ל'הרוג' את הקולות של אמא ואבא שלי? מהילדות הם יושבים לי שם טוב טוב, ומי רוצה בכלל להיכנס לזה? אולי באמת הדחקה יכולה להיות פתרון לא רע? הרי היא שירתה אותי לא מעט שנים...

נגמרו התירוצים, מתחילים

בקבלת המלון אני כבר רואה חלק מהחבר'ה שיעבירו איתי חמישה ימים. אנשים זרים. אני מנסה להבין מה הביא כל אחד מהם לסדנא, איזה סיפור או דפוס הם הביאו מהבית מנסים למנף אותו מחוץ לחייהם? מתכנסים. האמת שכולם באווירת פחד משהו. מתרגשים, אך גם יודעים ששם נצטרך לתת עבודה מלאה בלי הנחות.


בשעה 4 אחרי הצהריים כבר נכנסו לאולם נוף, מקום שבהחלט לא זר לי, אבל מהצד של המפיקה ולא המשתתפת. הרגשתי בבית, ומיד עם שיחת הפתיחה התחילו החרטות. נו מה זה כל החוקים האלו? זהו הילדה שבי התכוננה לקרב התנגדות ראויה לשמה. נכנסים פנימה. פגישה ראשונה עם שאקורה המנחה והצוות, והיא מתחילה לתת הוראות על חוקי מה מותר ומה אסור, וזה בדיוק כבר השלב שאמרתי לעצמי אוקיי מותק, עכשיו הזמן לברוח, להגיד "חבר'ה לא מתאים לי, התבלבלתי". חיכיתי שאולי לפתע לא יוכלו בלי נוכחותי במשרד, או משהו שקרה ולא קרה, מאותו רגע שהחלטתי להישאר הייתי בהתנגדות!

איך אני אכנס לכעוס על אמא? איפשהו בפנים יושבת לה ילדה קטנה מוגנת בתוך חומה, עוד מפחדת שייתפסו אותה ומגינה בחירוף נפש על הוריה.
כל יום רציתי ללכת, כי מה? מה אני צריכה את זה? איך שהתחילה הסדנא, רציתי ברוח אבל פאקיניג לאן? הסדנא הייתה אצלי בבית, לאן אני אברח?

איך שהתחלנו כבר התחלתי לעשות בעיות ביקשו לרשום במחברת ואני העדפתי סתם לשכב על הדשא. בחיי שהרגשתי כמו בכיתה ד' מציירת על עצמי בשיעור, מתפללת שהמורה תעזוב אותי בשקט, ו'המורה' הזו הביכה אותי בפני כל הכיתה.

אחרי יומיים

זה כבר יומיים שאני נמצאת בתוך הסדנא, וכל רגע רוצה לצאת ממנה החוצה. באמת לא מבינה לרגע מה אני עושה פה, ובטח לא מה ייצא לי מזה. יומיים בפנים ואני מסרבת להתמסר לתהליך, כאבי ראש חזקים והגוף שלי צורח מתחנונים לקצת ניקוטין בגוף, בחיי שחיפשתי בדלי סיגריות על הרצפה...

הסדנא בשתיקה, ככה שחוץ מלצרוח על האיטלקייה הקטנה הזו שעומדת מולי אני לא ממש מסוגלת לשום דבר. אחרי יומיים של התנגדות קשה והגנה מאסיבית על אמא ואבא שלי, וכמה מילים של שאקורה שפגעו בול פגיעה! זה יצא! התפרץ כמו הר געש מבעבע בלבה רותחת ושורפת. היו רגע או שניים שהתקשתי להבין מה יצא ממני. איזה זעם! איזה כעס! אלוהים איפה זה היה קבור.

פסגת הפחד

"מטומטמת!"
צעקתי בתוך ים של צעקות לעבר אישה קטנה, שיכולה בקלות להיות אמא שלי
"תסתמי כבר! תעזבי אותי בשקט, מה נדבקת דווקא אליי?"
האיטלקייה הזו בהחלט יודעת לעשות עבודה, אבל די! זהו זה, הגעתי ל-0 אחוזי הכלה. חובטת בכריות וצורחת לחלוטין בלי שליטה על מה שיוצא ממני, ואני לא מרפה מהמנחה", בת זונה, מטומטמת צרחתי עליה פשוט תשתקי כבר! " המשכתי להפנות את הזעם אליה.

הרגשתי כמו לימון סחוט שמנסים למצוץ ממנו עוד ועוד, וכמה כמה אפשר נו, באמת!הרגשתי שאני רק רוצה ללכת ולחבוט באישה הזו שנעמדה מולי ורק ליבתה את הזעם בתוכי. מעולם לא הרגשתי שאני רוצה להרביץ למישהו, אבל באותם רגעים חבטתי בכזו עוצמה בכרית שהמילוי התפזר ממנה, ועברתי לאובייקט אחר להרס תוך כדי שאני בוכה ומבולבלת.

האישה הזו הצליחה להטריף אותי. כל מה שרציתי באותם רגעים שתהיה חולה, תיפול תחליק. ראיתי שוב ושוב את הסצינה חוזרת: אחד המנחים נעמד ואומר, "מצטערים יש לנו בעיה המנחה חולה\עייפה עצובה" או משהו לעזאזל שיוציא אותי מזה.

הרגשתי כאלו דוחקים אותי לכלוב צר מלהכיל את כל הרגשות המטורפים שהיו שם, ואז זה התפרץ. לא יודעת מה הפתיע אותי יותר, זה שהייתי בכזאת טוטאליות, או זה שהזעם והכעס שיצאו מתוכי לא היו מביישים את הוולקנו באיטליה... מבעבע, רותח ומסוכן.




  כמו מחשב שבבת אחת לחצו לו על כל הכפתורים יחד והוא לא מצליח לזהות לאיזה פקודה להיענות קודם.בתוך ים הצעקות לרגע השתתקתי מביטה סביבי, תוהה איך כל זה יוצא ממני ודקה אחרי המשכתי לצרוח כאלו אין מחר.
לא עניין אותי יותר כלום, לא המנחה, לא האנשים סביבי פשוט רציתי להוציא את כל מחול השדים שהיה קבור בתוכי.
מדי פעם ניקרה בי המחשבה, שאני ככה פותחת וחושפת את כל הפצעים שלי, ובדיוק שם שחשפתי אותם התחיל הריפוי. אחרי התנגדות עזה, נתתי את כולי לתהליך התמסרתי סופית לתהליך.

הימים שאחרי

ברגע שהסתיימה הסדנא פצחתי במסע דילוגים. נוסעת לרקוד, ערב אחרי ערב, חברים, נסיעות, הכול. חוזרת כולי מלאה במרץ כאלו כלום לא קרה. במילים פשוטות הדחקה, ואפילו טובה. חודש אחרי שהתחיל התהליך, הרבה דפוסים מהילדות החלו לצוף אצלי והאמת גם עכשיו עדיין עולים דברים.

הפריימל הוא תהליך מאוד מתמשך. הסדנא הייתה רק יריית הפתיחה לדרך חדשה עם עצמי. לאף אחד לא אמרתי עדיין, "אתה חייב ללכת". אצלי זה העיר חומות גדולות של התנגדות, אבל אני יכולה לומר שזהו בהחלט אחד התהליכים היותר משמעותיים שעברתי עם עצמי, ואחד הכלים החזקים של הריפוי שמלווים אותי עד היום שנה אחרי.
למי שמוכן ללכת מעבר לגבולות של עצמו ולחקור את המקומות החשוכים והפצועים מימי ילדותינו מול ההורים זהו תהליך עוצמתי במיוחד.
ההתחברות שלי אחורה בהחלט עזרה לי, ומתחילה להראות דפוסים חדשים שמתקיימים בחיי עד היום.

לא חייבים לעשות את זה וגם תוכלו לעבור את החיים בלי השאלה ההיא, האם אתם מוכנים להמשיך לתת לדפוסים הישנים שלכם לנהל אתכם. אני לא הייתי מוכנה.
נכנסתי מפוחדת ומבוהלת, תוהה מה כבר היא תוכל להוציא ממני, שעדיין לא יצא, ובכל זאת יצא והתפרץ.


 האמת, שהחלטתי לכתוב על הסדנא הזו רק היום כמה חודשים אחרי, כי אני יכולה לראות ולקלוט את ההבנות שצמחו מתוכה. אני בהחלט חושבת שזהו תהליך חשוב עוצמתי ומשחרר מאוד.
 לפני חודש בדיוק פגשתי את שאקורה באחד הפסטיבלים עם עיניים לחלוחיות פשוט הלכתי חיבקתי אותה וכל מה שהיה לי להגיד לה , היה תודה שלא ויתרת לי.

אני אישית שמחה שסגרתי קצוות ( או לפחות התחלתי) עם הילדה הפנימית שלי בנוגע לילד הפנימי שלכם תשאלו אותו, אולי גם לכם זה יעשה כמו לי רק טוב.
  

למי שרוצה לעבור את התהליך המשמעותי הזה
מלאו עכשיו את הפרטים :

http://lp.vp4.me/ncfz
או התקשרו : 052-3965035




יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

בחזרה לילדות , סדנת פריימל עם שאקורה




מדהים איזה הענות גבוהה והרשמות יש לסדנת הפריימל !
מסתבר שאנשים רבים סוחבים איתם טראומות ילדות
שכבר ממש לא משרתות אותם.

ערב המבוא מאחורינו ועדיין נותרו 3 מקומות לאנשים שבאמת רוצים
ליצור בחיים שינוי אמיתי. 

דפוסי הילדות המנהלים אותנו בכל רגע ובכל שעה ביום יום ומתווים את
חיינו כבוגרים לא חייבים להתבגר איתך.

אין שום סיבה שהתנהגויות שרכשת בתור ילד כדי לגונן על עצמך
ימשיכו לנהל אותך בגיל 30-ועד סוף ימי חייך...
לא בא לך פשוט להפטר מאותם חלקים שאינם  נחוצים לך בתור מבוגר ?

כל עוד לא תשנה את הדפוסים האלו גם ילדייך יספגו את אותם
התנהגויות בדיוק שאתה כל כך לא רוצה שהם יחוו...

שאקורה מנחת הפריימל המובילה בעולם  עם ניסיון של מעל 30 שנה
מובילה את הסדנא וכל משתתף בדיוק רב ועוצמתי .

כל הפרטים על הסדנא נמצאים כאן בדף
או אם תרצו פשוט בשיחת טלפון אחת תוכלו לקבל את כל המידע הרלוונטי לכם
דברו עם כרים סנטוש 
052-3965035

"חיי עברו מהפך בעיקר מול הילדים שלי .
אני מרגישה כמו מים צלולים איתם. לפני הסדנה רגעי ה"סטרס" והעבודה הקשה היו לא מעטים ופתאום אני רואה רק את הילד החופשי והטהור שבהם.
ובינתיים אני אפילו מצליחה לראות גם מי אני ומי הקולות שלא שייכים אליי וזה מאוד עוזר."
 
סדנת הפריימל  היינה תהליך עמוק של שבוע
שסוף , סוף ישחרר אתכם מכל דפוסי הילדות שכבר אינם רלוונטיים
 
 הקליקו על הלינק וקבלו מידע נוסף: