דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית דפוסים מגבילים

זרעים של תקווה מאת: שובל אלוני

כשהייתי ילדה היה לאימי טקס קבוע שחזר על עצמו בכל פעם שחזרנו מביקור אצל חברים: בדרך הביתה היא הייתה מעירה לי אם הייתי ילדה טובה או לא, ואם הייתי חסרת נימוס כשלקחתי מהעוגיות שהגישה המארחת. אני הייתי מתמרדת מבפנים, אבל לא העזתי להגיד שום דבר. וזה לא נגמר שם. למרות שהייתי ילדה צנומה להפליא, היא נהגה "להזהיר" אותי שיום אחד אהיה כמוה, ודאגה להזכיר לי את כל נקודות התורפה, דבר שיצר דגש מוגזם על המראה שלי. יום אחד התמרדתי. אני זוכרת את זה היטב כאילו זה קרה היום. הייתי כבר כבת שתים עשרה או שלוש עשרה, והיינו בדרך הביתה לאחר ביקור אצל חברים. אימי, כהרגלה, התחילה לבקר את התנהגותי ולהעיר לי כיצד היה עלי לנהוג. משהו בתוכי התמרד: לא הייתי מוכנה לשמוע יותר את הביקורת הזו. פשוט הפסקתי להקשיב לה. אבל לקח לי עוד שנים מספר למצוא את האומץ לדרוש ממנה להפסיק להעיר הערות בקשר למראה ולהתנהגות שלי. זרע הפורענות © Lila Benharush למרות זאת, זרע הפורענות כבר נזרע וגדל לשיח די מרשים, ואפילו לעץ רחב צמרת. אני התחלתי לעשות את זה לעצמי, וכמובן גם לאחרים. עוד שנים ארוכות ה

אופססס...נתקענו

  רגע , אז כבר עשינו סדנא אחת או שניים ועכשיו ה"כאבים" והדפוסים שלנו נהיו החברים הכי טובים שלנו וזה לא מספיק , אנחנו בטוחים שהם משמשים תירוץ הולם לדרכנו.  אז מה עושים שנתקעים? מה עושים שפתאום מרגישים שנמצאים כמו בגלגל חוזר הלוך ושוב , כן נכון הדמויות משתנות הזמן משתנה אבל ככל שנמשיך לומר זה הדפוס שלי לא רק שאנחנו לא עוזרים לו לעבור אלא להפך אנחנו מחזקים אותו.  ואיך אפשר להיות לעזאזל ספונטניים ? שיש כל כך הרבה תירוצים ואתם בכלל חיים עמוק בעבר , אמנם מודעים אבל מודעות לא פותרת מאחריות.  © Lila Benharush ניקח לדוגמא : אישה או לחלופין גבר המעוניינים לייצור מערכת יחסים זוגית בחייהם האישה אומרת אני פצועה קשות מגברים אין לי אמון בהם , סבבה הבחורה מודעת, האם מודעות פותרת מאחריות? כל מערכת יחסים היא מנסה להבין נחשו מאיפה מהמיינד " אני לא אפול לתוך הבור הזה " אני לא אפול הפעם לא !" השאלה איך היא פותרת את זה ? מה הלאה? לאן מתקדמים? סבבה יופי! הלוילה אני מודעת לדפוסים המגבילים שלי, אבל קצ