זרעים של תקווה מאת: שובל אלוני

כשהייתי ילדה היה לאימי טקס קבוע שחזר על עצמו בכל פעם שחזרנו מביקור אצל חברים: בדרך הביתה היא הייתה מעירה לי אם הייתי ילדה טובה או לא, ואם הייתי חסרת נימוס כשלקחתי מהעוגיות שהגישה המארחת. אני הייתי מתמרדת מבפנים, אבל לא העזתי להגיד שום דבר.

וזה לא נגמר שם. למרות שהייתי ילדה צנומה להפליא, היא נהגה "להזהיר" אותי שיום אחד אהיה כמוה, ודאגה להזכיר לי את כל נקודות התורפה, דבר שיצר דגש מוגזם על המראה שלי.

יום אחד התמרדתי. אני זוכרת את זה היטב כאילו זה קרה היום. הייתי כבר כבת שתים עשרה או שלוש עשרה, והיינו בדרך הביתה לאחר ביקור אצל חברים. אימי, כהרגלה, התחילה לבקר את התנהגותי ולהעיר לי כיצד היה עלי לנהוג. משהו בתוכי התמרד: לא הייתי מוכנה לשמוע יותר את הביקורת הזו. פשוט הפסקתי להקשיב לה. אבל לקח לי עוד שנים מספר למצוא את האומץ לדרוש ממנה להפסיק להעיר הערות בקשר למראה ולהתנהגות שלי.

זרע הפורענות

© Lila Benharush

למרות זאת, זרע הפורענות כבר נזרע וגדל לשיח די מרשים, ואפילו לעץ רחב צמרת. אני התחלתי לעשות את זה לעצמי, וכמובן גם לאחרים. עוד שנים ארוכות המשיכה הביקורת להדהד, ואיזה קול עלום המשיך לנדנד: "תהיי ילדה טובה", וקול אחר תבע שאהיה "מושלמת". אימי כבר מזמן איבדה את שליטתה עלי, אבל כעת הפכתי אני להיות המבקרת הכי קשוחה של עצמי. המשכתי לבקר עצמי לדעת.

שנים רבות כמטפלת וכמנחת קבוצות הפגישו אותי עם מאות נשים מדהימות, כל אחת עולם בפני עצמה, ונוכחתי לדעת שאינני לבד במערכה. לא חשוב מה הרקע שלנו, אנחנו לומדות לאהוב כפי שאהבו אותנו, ולומדות לקבל או לבקר את עצמנו כפי שקיבלו או ביקרו אותנו. אלה הופכים לדפוסים בתוכנו שממשיכים לפעול באופן לא מודע. 

יש בינינו שהיו צריכות לעשות מניפולציות, יש שלמדו לסגור את עצמן, יש שלמדו להעמיד פנים שאינן חשות כאב, כפי שעשיתי אני, ויש שלמדו לסגת מכל קרבה. והגוף, במקום שיהווה מקור של עונג ושמחה, הופך לזירת מאבק, למשהו שיש להילחם בו ולשלוט בו.

אני מכנה את התופעה הזו בשם נסיגה מהגוף, וההשלכות שלה יכולות לבוא לידי ביטוי בפגיעה בחיות, בשמחה ובמיניות, בצמצום עצמי, בבעיות בנשימה ובטונוס השרירי, במתן תשומת לב מוגזמת לסביבה החיצונית, בחסימת היצירתיות, בחשיבת יתר, ובהרגלי אכילה ובריאות הרסניים. ברגע בו התנתקנו ממקור החוכמה הפנימית, אבדנו את הקשר עם מי שאנחנו ועם הידיעה מה נכון לנו, והתחלנו לאמץ דעות והרגלים של אחרים.

מדוע זה קורה?

בבסיס של כל דפוס ופעולה שנעשה או שלא נעשה יושב אחד או יותר מארבעה רצונות בסיס שהם: הרצון בשליטה, הרצון באישור, הרצון בביטחון והרצון בנפרדות או באחדות. למשל, אם היינו צריכות להתנהג או להראות בדרך מסוימת כדי לקבל אהבה, נמשיך באופן לא מודע לחפש אישור מאחרים וגם מעצמנו, כי החוויה מפורשת אצלנו כדחייה. ואם נעלה במשקל נרגיש חוסר ביטחון ועימו יעלה הרצון בביטחון ובאישור שננסה להגשימו דרך דיאטה קיצונית למשל או הימנעות מקשר או מגע מיני.

בכל פעם שאנו מחפשות אישור מהסביבה החיצונית או מחפשות את תחושת הביטחון במראה שלנו, בחפצים או במעמד, אנחנו מאבדות את הכוח שלנו לסביבה, והמסר העמוק הוא שאינני מספיקה כפי שאני. יחסים רבים שעולים על שרטון או חזרה על כשלונות מקצועיים ובריאותיים מקורם בהלקאה העצמית ובתחושה שמשהו חסר בנו, ואחרים יודעים יותר טוב מאיתנו מה עלינו להיות. אנחנו ממשיכות להעניש את עצמנו באופן לא מודע.

אחת הדרכים הבולטות בהן חוסר קבלה עצמית בא לידי ביטוי, זה באוכל. אם למדנו שלא לקבל את הגוף שלנו ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, אנחנו נעניש את עצמנו בדרכים שונות. אוכל היא דרך נהדרת להענשה עצמית, ואז נמצא את עצמנו אוכלות יותר מידי או מעט מידי, או מכורות לאיזה קונספט של אכילה, שיודע יותר טוב מאתנו מה עלינו לאכול. ובבסיס ההתנהגות ההרסנית הזו יושב רצון באישור בד"כ, או בביטחון ושליטה.

אוכל למעשה מהווה אצל רובנו, מבלי להבחין בזה, מפלט רגשי. אנשים אוכלים משעמום, ממתח, מבריחה מרגע ההווה. וישנה האכילה החברתית, שמאוד מפותחת בחברה שלנו כיום. כשאנו משוחררות, אנחנו יודעות להקשיב לגוף, שאומר לנו כל הזמן מה הוא רוצה מאיתנו.

אני מזמינה אתכן לתרגיל קטן: בפעם הבאה שאתן מוצאות את עצמכן נאבקות בעוד פרוסת עוגה או מאכל אחר שאינכן באמת רוצות לאכול, עצרו רגע ואמרו לעצמכן: אני יכולה לאכול את זה, אבל לפני כן אשחרר. ואז שימו לב איזה רצון יושב כרגע מתחת – הרצון בשליטה, באישור או בביטחון. שחררו אותו עד הסוף, ושימו לב אם עדיין אתן רוצות לאכול. אם כן, איכלו, אבל רוב הסיכויים שהרצון לעוגה ייעלם מעצמו ללא מאבק. כך עם כל דפוס שאתן רוצות לשחרר.

כיצד משחררים?

היום אני מבינה שזו הייתה הדרך של אימי להגן עלי מהעולם, ולשמור שלא אפגע כפי שהיא חשה פגועה. אני חייבת לציין שיצאו מזה גם דברים טובים, כי מגיל צעיר הורדתי את צריכת הסוכר ופיתחתי מודעות לספורט ולתזונה, שמלווים אותי עד היום. אבל מכיוון שזה לא בא מתוך מקום של קבלה עצמית אלא ממקום של פחד, הגוף ידע עליות וירידות במשקל, אני הייתי חרדה וחסרת ביטחון פעמים רבות כשלא חשתי מספיק יפה ותואמת לסביבה או למה שאחרים חושבים עלי.

כדי שנהיה מסוגלות להפסיק לדחות את עצמנו ולבקש את האישור בסביבה החיצונית או באוכל, יהיה עלינו לשחרר את תחושת הדחייה העצמית, את האמונה שרק אם נהיה מושלמות נהיה ראויות לאהבה ולהערכה, את ההקשבה לנורמות החברתיות, וכן את המחשבה שהגוף שלנו יותר חשוב מאתנו.

 וכמובן תהליך סליחה ושחרור עם ההורים, שבלעדיו לא ניתן לצאת לחופשי ולחיות סוף סוף את החיים שלנו במקום את שלהם.

ארבע נקודות מהותיות יכולות לעזור לנו בתהליך השחרור: הראשונה היא ההבנה שכל המחשבות האלה אינן שלנו אלא של מישהו אחר, השניה היא שאלה רק קונספטים של מוגבלות, ולא מוגבלות אמיתית, השלישית היא שאני יותר גדולה מהמחשבות, מהרגשות ומהגוף, והרביעית היא שהכל שייך לעבר, וכאן ועכשיו הכול מושלם.

התהליכים האלה מובילים לקבלה שלמה של הכול – של עצמנו, של הדפוסים, של העבר, של הגוף שלנו, של ההורים שלנו, של החברה, של החיים, של תהליכי זקנה. 

התשובה לכל בעיה היא קבלה -  קבלה מוחלטת בלי תנאים, בלי אבל ואם. ידוע שכשקיימת קבלה, שהיא אנרגיה בתדר גבוה, הדפוסים משתנים מעצמם ללא מאמץ. זה הסוד. והבשורה הטובה היא שזה ניתן לשינוי. כיום יש לנו את היידע, את הכוח, את המודעות ואת הרצון המתאים ללכת מעבר לדפוסים הישנים ולהיות הנשים האדירות שנולדנו להיות.

הכותבת: שובל אלוני 

 

מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית

 

לאתר הבית של המרכז הישראלי לשיטת סדונה

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק