חומר למחשבה- אחד ביום מאת: שובל אלוני

כשהבנתי

כשהבנתי שאינני אשמה, הפסקתי להאשים אחרים; כשהבנתי שאני בסדר, הפסקתי לחשוב שמשהו אצלם לא בסדר; כשהבנתי שאני יכולה, הפסקתי לבוא אליהם בטענות, והתחלתי לעזור במקום; כשהבנתי כמה הזדמנויות החמצתי, הפסקתי להושיט אצבע מאשימה; כשהבנתי כמה הזדמנויות ניצלתי, התחלתי לעודד אחרים להיות אמיצים; כשהבנתי שאני יכולה לקבל את עצמי, הבנתי שאני יכולה לקבל כל אחד.

מה אתה מלמד היום?

האם ידעת שכל פעולה שאתה עושה או לא עושה, מלמדת מישהו אחר? חייכת לאדם שנתקל בך בטעות, לימדת אותו על שלום; פינית את התור בסופר לגברת קשישה או לאם עם תינוק בוכה, לימדת אותם על שיתוף; חייכת למאבטח בפתח הקניון, לימדת אותו שרואים אותו; הושטת יד לאדם ברחוב שזקוק לעזרה, לימדת אותו שאינו לבד; ביקשת סליחה כשטעית, לימדת אותם שכולנו בני אדם; לא העלבת חזרה מישהו שהעליב אותך, לימדת אותו על סליחה. אז מה אתה בוחר ללמד היום? איזו  תרומה אתה הולך להיות?

לא חייבים להקשיב לכל המחשבות

מה אם אינך חייב להקשיב לכל המחשבות? מה אם הן רק סיפורים? מה אם היית אומר לכל מחשבה, לכל רגש ולכל תחושה: או, זו רק נקודת מבט מעניינת? מה אם היית אומר לכל מה שקורה או שאינו קורה – זו רק נקודת מבט מעניינת? איך, לדעתך ייראו חייך? אתה לא תדע עד שלא תתנסה. אז קדימה לעבודה.

מחיר ההאשמה

להאשים זה להשליך את המשא שאתה סוחב בתוכך על מישהו אחר או על משהו חיצוני לך. בטעות אתה מאמין שהם אחראיים להרגשתך או למצבך הנוכחיים. והתוצאה של זה? שאתה נשאר כפי שאתה, אינך מתפתח, כי אתה מאמין שאתה קורבן של משהו שאינו קשור אליך. כי איך אתה יכול להתפתח, כשאינך לוקח אחריות על עצמך? אבל מה אם זה לא נכון? מה אם אינך קורבן של אנשים או נסיבות? מה יקרה כשתפסיק להאשים? אתה תיקח אחריות מלאה על הרגשתך ועל חייך ופתאום יש לך את כל האנרגיה והתבונה שאתה זקוק להם כדי לחיות.

כל יום הוא הרפתקה נהדרת

אפשר לקום כל בוקר עם תחושת מחויבות, לרק עוד יום, לחשוב על המטלות שתצטרכו לעשות היום ואיך אתם מעבירים אותו עם הכי פחות נזקים. ואפשר גם אחרת – לקום עם השאלה: "איזו הרפתקה נהדרת אני הולך לעבור היום?". אתם תראו שכל חייכם משתנים לחלוטין. כל דבר הופך להרפתקה, להתפתחות, לאקסטזה. מנקים את הבית? הרפתקה. יושבים מול המחשב? הרפתקה. לקוח מעצבן? הרפתקה. אתם תמצאו את עצמכם ערניים יותר, קשובים יותר, ממוקדים יותר, שמחים יותר, אנרגטיים יותר. נסו וספרו לנו.

החוט המשוחרר

כשקיים קושי, אם זה קושי גופני כמו כאב או קושי בחיים בכלל, הנטיה שלנו היא לנסות לפתור, לנתח ולהבין מה קורה ומה לעשות. אלא שלרוב התמקדות במה שלא עובד רק מחמירה את הבעיה. אני רוצה להציע גישה אחרת: במקרה של כאב פיזי, חפשו בגוף מקום שיש בו יותר קלות, יותר זרימה, והביאו את תשומת הלב לשם במקום אל המקום המכווץ. כעת תנו לו להתרחב, ואם ישנה תנועה אפשרו לעצמכם ללכת איתה. כעת חיזרו אל המקום המכווץ, ושוב לסירוגין הביאו את תשומת הלב בין הכיווץ לבין הזרימה או הקלות היחסית. הכיווץ יתמוסס מעצמו ללא מאבק. זה נקרא מקום של פעימה, החוט המשוחרר, שממנו מתחילה תנועה שמתפשטת לכל הגוף. אז מהו החוט המשוחרר שלך? איפה כבר פתוח וזורם ויש שם חיים?

לוותר על שיפוטיות

מה אם אינך זקוק למאבק כדי לחיות? מה אם ישנה רמה אחרת של התנהלות, קלה, שמחה ומלאת יפעה? בכל פעם שאתה שופט מישהו או משהו, אתה במאבק, והשיפוט משמש אותך כתירוץ לשמר את המאבק ולאחיזה בנפרדות. כי שיפוט מחייב אותך כעת להגן ולהילחם על הדעות שלך, ויגרום לך להתנהג בדרך שתצדיק אותו, גם אם הוא אינו לתועלתך. אז מה יאפשר לך, ולו רק ליום אחד, לוותר על שיפוטיות?

זה לא שלנו

הרבה פעמים אנחנו משתמשים בכאב ובסבל כדי לתת תוקף למציאות של אנשים אחרים. למשל, אם מישהו קרוב לנו סובל, לא נאפשר לעצמנו לשמוח ולהרגיש טוב, או שנהרוס נסיבות שמחות כי נרגיש צורך להגן עליו או שלא נעים לנו. אז איך אתם משתמשים בכאב ובסבל כדי לתת תוקף למציאות של אנשים אחרים?

לשאול שאלות חדשות

על מנת להיפתח לאפשרויות חדשות, עלינו להיות מוכנים לשאול שאלות חדשות, שתפתחנה את האפשרויות החדשות. אלא שאנחנו מכורים לחשיבה מוגבלת – שיפוטית, קוטבית, ומותנית – כי אנחנו מאמינים שאנחנו מוגבלים. אחד הכלים העוצמתיים ביותר שמשחרר אותנו מההתמכרות הזו הוא לפעול מתוך אפשור, קבלה. כשאנחנו מאפשרים, הכול הופך להיות נקודת מבט מעניינת. אנחנו יכולים להתחיל להוציא את עצמנו לחופשי על ידי שנזכיר לעצמנו שהכול הוא רק נקודת מבט מעניינת, ונתחיל לשאול שאלות במקום לתת תשובות כל הזמן. מה אפשרי? איך זה יכול להיות אחרת? מה אני רוצה?

אשמה ובושה

רגשי בושה ואשמה הופכים אותנו להרסניים, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים. אנחנו מכים ומגבילים את עצמנו, מחפשים להעניש, חושבים שלא מגיע לנו, איננו מעיזים להביע את עצמנו ולקחת את המקום שלנו. ואנחנו עושים אותו הדבר גם לאנשים אחרים. סליחה היא שחרור מכל הקונספט של אשמה ובושה. זה לא לסלוח למישהו, אלא לוותר על אשמה ותקיפה. ותראו שהכול נעלם.

הכותבת: שובל אלוני 

 

מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית

 

לאתר הבית של המרכז הישראלי לשיטת סדונה

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק