יום רביעי, 14 במרץ 2012

זכרת להוריד את הסיר מהאש? מאת: שובל אלוני


האם, לדעתך, לרגשות שלך יש השפעה על התפקוד שלך בחיי היום יום? איך, מניסיונך, אתה מתפקד יותר ביעילות – כשאתה רגוע ובטוח בעצמך, או כשאתה כועס או מתבייש, למשל? ואיך זה משפיע על התוצאה שאתה רוצה להשיג?

בואו נראה. הבה וניזכר איך זה היה כשהרגשנו חזקים ופעלנו מתוך עוצמה, איך הכול זרם ביתר קלות, ואנשים אפילו הגיבו אלינו בהתלהבות. זוכרים את המיקוד, את הבהירות, את הרגשת השפע וההצלחה? זוכרים איך הצלחתם במטלה שלכם? זוכרים איך היה לכם אומץ לעמוד על שלכם, ועוד עם חיוך

ואיך היה כשהרגשתם כעוסים או מבוישים ופעלתם מתוך כעס או בושה. מה קרה אז? האם צעקתם או הטחתם מילים קשות, שרק החמירו את המצב, ואולי אפילו התחרטתם אח"כ שהעלבתם ועל טריקת הדלת שכמעט ונשברה? ואיך לא היה לכם את האומץ להגיד מה שאתם רוצים ולעמוד על שלכם, ושלא ידברו אליכם לא יפה, ואיך לא השפעתם כמו שרציתם להשפיע? ואיך גנבו לכם את התור בסופר?

נראה שכבר הבנתם כיצד הרגשות שלכם מגדירים את תפקודכם בעולם ומשפיעים על התוצאות שאתם רוצים להשיג – במערכת יחסים יפה עם הבת או הבן או עם בני הזוג, בהצלחה והנאה בעבודה, באומץ ליזום עסק חדש שמרגש אתכם. להצליח בדיאטה, שנשברת כל פעם מחדש, ולהתכונן למבחן חשוב ואפילו להנות על הדרך. וגם לשבת למדיטציה ולהרגיע את הרעש ולעדן את החוויה הפנימית.

ובטח אתם כבר מודעים להשפעה שיש להרגשתכם על הגוף ועל הבריאות שלכם: כיצד כשאתם שמחים אתם ערניים ומלאי אנרגיה ואפילו מספיקים יותר. וכיצד כעס או תסכול או פחד מכווצים את הגוף, שנעשה עייף וכבד, הראש נאטם, הכתפיים סוחבות משא כבד, הגב כואב והחיים בזבל.

נראה שכבר הבנתם את הרעיון. נכון, אלה הם הרגשות המגבילים שלנו שמחבלים ביכולת שלנו להצליח וליהנות, ושמונעים מאיתנו ליצור ולשמר את החיים שאנחנו בוחרים לעצמנו. והמסקנה המתבקשת היא שעד שלא נשנה אותם, אנחנו נמשיך לפעול כפי שתמיד פעלנו, ונמשיך להפיק את אותן התוצאות שתמיד הפקנו
.
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? ומדוע איננו פשוט משנים אותם וזהו?

האם שאלתם את עצמכם את שאלת מליון הדולר: מדוע אנחנו מוותרים מראש על יכולת קבלת ההחלטות שלנו, ומאפשרים להם להחליט עבורנו?

אופס, נראה כי עלינו פה על משהו. אני רואה כמה גבות מתרוממות בשאלה וכמה עקבים נצמדים לרצפה ומסרבים לקבל את העובדה – כן, עובדה – כי איננו אדונים לרגשותינו אלא עבדים נרצעים שלהם. אנחנו עבדים לרגשות השליליים, לדפוסי התנהגות הרסניים שחוזרים על עצמם (אוכל, עצלנות, כפייתיות, בריחה מיחסים, אלימות, הצלחה בכל מחיר, גאווה, פחד, ועוד היד נטויה). אנחנו עבדים של אמונות וצורות חשיבה מקובעות, של הרגלים וחינוך והתנסות. בקיצור – של העבר
.
האם מסך המחשב הוא המחשב?

קחו את כל הרשימה הזו ופירטו אותה לפרטים: כל קשת הרגשות האופיינית לכם במצבים שונים, האמונות שיש לכם לגבי כל מיני נושאים, הדעות המוצקות שיש לכם על איך דברים אמורים או לא אמורים להיות, ואיך אתם מרגישים לגבי זה. זה פשוט – מה האמונות שיש לכם לגבי כסף והדרך להשיגו, למשל. או מה אתם חושבים שבני זוג אמורים לעשות עבורכם, או איך הילדים שלכם צריכים להתנהג, ומה זה אומר להיות אדם טוב או רוחני. 

ועוד רשימה ארוכה של כל מה שיש לכם להגיד על העולם ועל החיים בכלל, על מה שאתם אוהבים ועל מה שלא. ואיך כל פריט מהרשימה גורם לכם להרגיש.

כעת, דמיינו את הדף או ערמת הדפים האלה תחובה בתוך ראשכם. איך, לדעתכם, נראה העולם שלכם? הוא נראה ונחווה בדיוק כמו הרשימה הזו, כי זהו המסך דרכו אתם חווים את העולם, ודרכו העולם מגיב אליכם. 
הרשימה הזו נולדה וגדלה יחד איתנו, והיא משקפת הן את ההתנסויות שלנו בעבר והן את הפרשנות שעשינו לגביהן. 

כתוב בה אם להיות אדם נדיב זה משתלם או שרק פראייר נותן מעצמו בלי חשש. כתוב בה שכדי לקבל תשומת לב עלי להיות חולה או להתלונן או לבלוט במיוחד, או שלהיות יפה זה להיות רזה כמו דוגמנית אחרי פוטושופ רצחני.

וצרובים בה גם כל הרגשות והתחושות והתמונות והמחשבות הנלווים לכל סיפור שכזה. וגם  אותם רגשות שלא רצינו להרגיש והדחקנו או התעלמנו מהם, והרגשות המלאכותיים שאימצנו במקום. כבר בילדות למדנו להדחיק רגשות שלא התאימו לסביבה או שנידחו על ידה, כשלא היינו יכולים להביע את עצמנו כי סתמו לנו את הפה או שביקרו אותנו על השובבות או על האיטיות, על המופנמות או המוחצנות שלנו.

וזה בסדר, כי כך אנחנו פועלים. אז מה הבעיה, בוודאי תשאלו? הקושי נוצר בעקבות הבנה מוטעית שיש לנו לגבי כל המנגנון המעניין הזה של חוויה, קליטה, פרשנות ופעולה. הקושי התחיל ביום שקראתי לזה "אני". זה נקרא הזדהות. כלומר, במקום לראות רגש כרק רגש או מחשבה כרק מחשבה ותחושה כתחושה בלבד, זה התגבש בתוכנו כזהות קבועה ואחידה, שזה מה "שאני".

אנחנו יכולים אפילו לראות את זה בשפה שלנו. אנחנו אומרים "אני כועס" או "אני פוחד" במקום להגיד "יש כאן כעס כרגע" או "יש בתוכי ברגע זה הרבה פחד המלווה בתחושת לחץ בחזה" למשל. ואם זה אני, אז זה "אני" שכועס וזה "אני" שמתבייש או חרד כרגע. וכך הפך הרגש לבעל בית ואני למשרת שלו, במקום שיהיה בדיוק להפך.

קדימה, לשחרר

אם הפנמתם את זה, אתם כבר פתוחים לאפשרות לשחרר את המטען הרגשי והמנטאלי המעכב אתכם, לא את הזהות הבדויה שלכם, מלהגיב בדרך ההולמת את המציאות העכשווית, מלהגיב מתוך בחירה מודעת ואחראית, ומליצור ולהתמיד ולהגשים את מטרותיכם בחיים – תהיינה אשר תהיינה.

הבחירה לשחרר את הרגשות, שברובם אינם מודעים, תאפשר לכם להבחין במה שקורה כאן ועכשיו באמת ולא מה שאתם חושבים שקורה, ולפעול או להימנע מפעולה, בהתאם. זה יבוא לידי ביטוי ביכולת מוגברת לטפל בחיים ולעשות החלטות עוצמתיות וברורות יותר, ולפעול בדרכים שתומכות בכם בהשגת המטרות והשאיפות שלכם, בניגוד לחבלה בהן.

כשעומס רגשי, שאפילו אינכם מודעים אליו ולהשפעתו עליכם, מנהל "ומחליט" עבורכם אם לעשות או לא, לצעוק או לשבח, לברוח או לעמוד על שלכם – ההחלטות שלכם אינן עומדות בשורה אחת עם הרצונות העמוקים שלכם להצלחה ושמחה בחייכם.

אין זאת אומרת שרגשות אינם מוצדקים פה ושם. בוודאי שכן. זה רק שרגשות הם רק רגשות; רגשות אינם מי שאתם – ואתם יכולים לשחרר אותם בקלות. התוצאה היא בהירות שכלית, ערנות, שמחה, תחושת ביטחון בעצמכם, הלב פתוח ואוהב, הרגשת אחדות עם החיים, אנרגיה והתלהבות לקום כל בוקר ולהיות שותפים פעילים בעולם. 

וכאן נכנסת שיטת "סדונה" כטכניקה ייחודית, עוצמתית וקלה ליישום, בעזרתה אנחנו יכולים לשחרר רגשות ותכנותים שהצטברו במשך שנים, ברגעים ספורים בלבד. למעשה, אנחנו מגלים מחדש את היכולת המולדת שלנו לשחרר את הרגשות המכווצים שלנו יחד עם האמונות הנילוות אליהם, ולנקות את המסך המערפל שעומד בינינו לבין העולם, ואף מפסיקים להדביק עליו תכנותים מעכבים חדשים. מנקים, משחררים תוכנות הרסניות בקלות וביסודיות, ופנויים לפעול מתוך עוצמה חדשה, כפי שאנו ראויים לה.

ראיתי את התהליך של שחרור הרגשות מגביר את היכולת של המתרגלים להיות במערכות יחסים טובות יותר ולשפר את הקיימות, מקל על כאבים ובעיות בריאות ומביא לרווחה גופנית. עוזר להם לשפר את יכולתם להרוויח יותר, וכן להיות שמחים, רגועים וממוקדים, לא חשוב מה קורה סביבכם.
כשרגש בלתי רצוי עולה אל פני השטח, משחררים אותו. זה הכול. וכשהרגשות המגבילים סרו מהדרך, אנחנו חופשיים ליצור כל תוצאה שאנחנו חפצים, מתי שאנחנו רוצים. כבר עכשיו אפשר ליהנות מחיים שמחים, יעילים, מספקים, אוהבים ומאושרים יותר.

בגלל שהעולם השתנה באופן כל כך קיצוני, לדעת כיצד לשחרר הינה מיומנות הישרדותית קריטית שכולנו זקוקים לה על מנת לשמר ולהתרחב בחיים, שיתכן ולקחנו אותם כמובנים מאליהם עד כה
.
לשחרר או לקחת סוכריה על מקל?

האם יצא לכם אי פעם לצפות בילד קטן שמועד ונופל, ואז מסתכל על אימא או אבא לראות אם ישנה סיבה לדאגה? אם הוא חושב שאף אחד אינו רואה אותו לרוב הוא משחרר מיד, קם ומתנהג כאילו שום דבר לא קרה, ובטח שאינו מוטרד מהמכנסיים שהתלכלכו בחול. 

כשאותו ילד בסיטואציה דומה מזהה שקיימת הזדמנות לקבל תשומת לב, הוא יפרוץ בבכי וירוץ לזרועות אימא או אבא, ואף ינצל את ההזדמנות לקבל סוכריה על מקל.

האם יצא לכם גם לראות ילד מתרגז על שותפו למשחק או על אחד מהוריו, ואפילו אומר משהו כמו: "אני שונא אותך ואף פעם לא אדבר איתך יותר", ודקות ספורות אחר כך הוא מרגיש ופועל כאילו שום דבר לא קרה?
אתם רואים, בוודאי, שילדים עושים זאת כל הזמן ובאופן טבעי לגמרי. אלא שרובנו אבדנו את היכולת הטבעית הזו לשחרר את הרגשות שלנו, למרות שעשינו זאת באופן אוטומטי כילדים צעירים ללא שליטה מודעת. ההורים, המורים, החברים והחברה באופן כללי הרדימו את היכולת הזו ככל שהתבגרנו.

למעשה, בגלל שלא היינו מודעים ליכולת הזו שלנו לשחרר ניתן היה להשכיח אותה מאיתנו. בכל פעם שאמרו לנו "לא", להיות ילדים טובים, לשבת בשקט, להפסיק להשתולל, למתן או להעצים את התגובה הרגשית שלנו, ילדים גדולים אינם בוכים, ילדות טובות אינן כועסות, אתה עצלן מידי, את פטפטנית מידי, להתבגר ולהיות אחראים – למדנו להדחיק את הרגשות הטבעיים שלנו או להביע אותם בצורה לא מתאימה, שאינה הולמת את מה שבאמת קורה בשטח.

וכך כבוגרים יום אחד קמנו וגילינו כי נעשינו מומחים בהדחקה של התרוממות הרוח הטבעית שלנו לחיים ושל כל הרגשות, שאחרים שכנעו אותנו להאמין שהם בלתי רצויים. נעשינו אחראים לציפיות של אחרים מאיתנו במקום לדאוג לצרכים של הרווחה הרגשית שלנו.

לפתוח את הצ'ופצ'יק של הקומקום

והנה החדשות הטובות. בין דיכוי של רגשות לבין הבעה לא מתאימה שלהם, ישנה נקודת איזון ואלטרנטיבה טבעית, והיא לשחרר, לשמוט, או פשוט לאפשר לזה ללכת, מה שאנחנו קוראים בשם "שיטת סדונה".
תארו לעצמכם סיר לחץ שעומד כבר הרבה זמן על האש. מה קורה בפנים? ככה גם אצלנו כל רגש טבעי שדוכא בוער מבפנים ומנסה לבטא ולפרוק את עצמו. שיטת "סדונה" גם פותחת את הסגר ומאפשרת לאדים הרותחים לצאת החוצה בביטחון, וגם מכבה את האש, כך שלא ימשיכו להיווצר אדים נוספים.

ואם נחזור לאנלוגיה של סיר הלחץ: נכון שאם היה לנו שסתום ביטחון פתוח, הרגשות-האדים היו ממשיכים החוצה בזרימה קבועה וטבעית, במקום להאגר בפנים ולרתוח עד התפוצצות? אז מה זה שאנחנו עושים עם הרגשות שלנו שסוגר את השסתום, ואינו מאפשר להם לצאת?

השסתום הסגור הוא פעולת אחיזה בלתי-מודעת שלנו ברגשות. ומדוע איננו מודעים לכך שאנו אוחזים? כי יש לה, לאחיזה, דרכים ערמומיות ונסתרות מהעין לעשות זאת, ככה בלי שנרגיש שזה אנחנו שנאחזים. למשל, בכל פעם שהתעלמנו או הדחקנו או בנינו סיפור ,שבא להצדיק למה אני צועק או למה אני לא עושה את מה שרציתי לעשות, או למה ברחתי מקשר במקום להתמודד עם האתגר שהוא מעלה, או סתם למה אני מרגיש כפי שאני מרגיש – זו אחיזה ברגש במקום פשוט לשחררו. או, בכל פעם שאני מתנגד למשהו, אני למעשה נצמד אליו. נסו רק לרגע לדחוף את הקיר מתוך התנגדות אליו.

 הוא זז או רק נצמד אליכם יותר? כך עם כל דבר שאנו מתנגדים אליו.
בכל פעם שעשינו ואנחנו ממשיכים לעשות כל אחת מהפעולות האלה, למעשה שימרנו ואנחנו ממשיכים לשמר את הרגש בתוכנו ע"י כך שסגרנו אותו בפנים. והתפוצצות היא רק עניין של זמן.
אם כך מהו שחרור? שחרור אינו אלא עצירה רגעית ותו לא של הפעילות הפנימית של האחיזה ברגשות אלה, כך שאתם יכולים לאפשר להם לעזוב, ואתם תופתעו לגלות שהם עושים זאת בקלות דרך הזרימה הטבעית שלהם. ומה צריך יותר מזה, תגידו לי אתם?

להיות עם חופשי בארצו הפנימית

שיטת "סדונה" פותחה במיוחד לאפשר לכל אחד, ללא הבדל גיל או מין, דת או גזע, להתחבר ליכולת השחרור הטבעית שלו בדרך מובנית וקלה ללמידה וליישום, ולשחרר רגשות שליליים שפוגעים בחייו, גם מהעבר הרחוק, דפוסי התנהגות הרסניים, פחדים ואמונות מגבילות בקלות ובמהירות. זה נעשה בצורה של שאלות מובנות שמפנות את תשומת ליבכם אל התנהלותכם הפנימית (עליה תלמדו תוך כדי התנסות ולימוד) ואל ההסכמה שלכם לשחרר.

אני יודעת, ישנן שיטות הרבה ודרכים אינספור. בעצמי התנסיתי בדרכים שונות, כולן טובות, כולן תומכות בתהליכי החלמה, התפתחות ושינוי. שיטת "סדונה", כדרך חיים, נוגעת בשורשים של הבעיות והקשיים שלנו, ולכן השחרור הוא מהיר ורדיקלי.

לסטר לוונסון, מפתח שיטת סדונה, הבין כי בסיפורים שלנו לא רק שאין מענה לבעיות שאנו חווים, אלא שהם אף משמרים ומקבעים אותן לעד בתוכנו, ואפילו מקשים עלינו עוד יותר. כי למה ארצה להבין את הבעיה, אם אינני מתכוון לשמר אותה? נשמע פרדוכס, אבל ככה אנחנו נוהגים, בעיוורון מוחלט לגבי התוצאות של ההתנהלות הפנימית הזו ותוצאותיה, שהן הפוכות למטרה שלנו – להיות חופשיים בארצנו הפנימית.

ועל סמך ההבנה פורצת הדרך הזו, נבנתה שיטה שיורדת ישירות אל השורשים של הבעיה, לא השורשים ההיסטוריים האישיים שלנו: אני לא יודע להיות ביחסים כי לא היה לי אבא, אני לא יכולה להיות שמחה כי דכאו אותי, אני לא יכול להצליח בלימודים כי אמרו לי שאני טיפש, אני לא יכולה להצליח כי זה גברי. הניסיון הרב שנצבר בארבעים שנה בהן קיימת השיטה (ועדיין ממשיכה להתפתח, דרך אגב), מראה כי אין שם מענה, רק עוד סבל מיותר.

אז היכן נמצא המענה? המענה נמצא בשורשים האנושיים האוניברסאליים, אליהם פונה השיטה ישירות. ומהם שורשים אלה, בוודאי תשאלו? זה אולי יפתיע אתכם לא מעט, אבל מסתבר שכולנו, אבל כולנו, ברמה הפנימית פועלים בדיוק אותו הדבר. 

כולנו מתנגדים כשמשהו לא עובד כמו שהיינו רוצים ונלחמים במה שיש, כולנו רוצים הכרה ותשומת לב מאנשים אחרים וסובלים כשהיא איננה. כולנו לא אוהבים את עצמנו עם הרגשה לא טובה, כולנו מחפשים אחר ביטחון בדרכים של תלות או התמכרות, וכולנו מבקשים אחר השמחה והאושר. והכי הכי - כולנו מחפשים נואשות אחר אותה תחושה של אחדות וחיבור הרמוני ועוצמתי עם החיים ועם אנשים אחרים.

ושיטת "סדונה" עובדת בדיוק על המנגנונים ההרסניים האוטומטיים האלה. אתם תלמדו לזהות אותם ולשחררם, יחד עם המטען הרגשי הכואב והמכביד הנלווה אליהם. ואתם תופתעו מהתוצאה המהירה, הישירה, העמוקה והמטהרת שתהיה לה עליכם ועל חייכם.

רוצים להרגיש טוב כמו שהרגשתם פעם, כשהייתם ילדים שמחים והשתוללתם בחול על שפת הים? רוצים שוב להתגלגל מצחוק עם כל הלב והכליות? רוצים לחזור ולאהוב כמו בפעם הראשונה? רוצים לשוב ולהתרגש כמו שהתרגשתם כשנולד הילד הראשון? רוצים להרגיש את כל אלה – ובלי כל קשר למה שקורה, רק כי בא לכם ומתי שבא לכם





הכותבת: שובל אלוני 
 
מייסדת והבעלים של המרכז הישראלי לאימון בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי ולהתפתחות אישית
 












לאן נושבת הרוח בפייסבוק הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

תגובה 1:

  1. נשמע מרתק וקשה מאד אבל שווה ניסיון. לפעמים אני רואה את הילד שלי רב עם חבר ובוכה ואז מתחילה תוכנית של קופיקו או משהו אחר בטלוויזיה והשניים מתנהגים כאילו לא רבו לפני דקה. מדהים. אני בהחלט מתכוונת לאמץ כמה מהטיפים בפוסט זה.

    השבמחק

תודה על תגובתך :-)