דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית עבודת מודעות

Zen ללא בולשיט - החיים לצד וירש ביומניברסיטי

הרבה פעמים שואלים אותי, איך זה לחיות ביומניברסיטי כל כך הרבה שנים? (13 שנה ליתר דיוק). האמת היא שמבחינתי אף פעם לא הרגשתי שהיתה לי ברירה אחרת. הגעתי לכאן יום אחד בשלהי חודש פברואר אחרי לא מעט מסעות ושיטוטים בעולם, התאהבתי במקום ובאנשים החיים בו, הנחתי יתד ומאז אני כאן. היומניברסיטי בשבילי היא בית, משפחה, חברים, עבודה, ייעוד, יצירה, מדיטציה, אתגר ובית ספר שאני לא מפסיקה ללמוד בו ולהתחדש. בדרך היו לי כמה הפסקות ולא פעם תהיות, אבל כשאני מסתכלת על חיי אני מרגישה הכרת תודה על איך שהחיים התגלגלו והביאו אותי עד הלום, לעצמי - על כך שהתמדתי אפילו כשהיה קשה, למשפחתי הביולוגית - שתמיד האמינה בי וסמכה עלי שאמצע את מקומי בעולם ולוירש ומשפחת היומניברסיטי שלי, שאף פעם לא ויתרו לי והמשיכו להוכיח ולהראות לי שאני אדם ראוי לאהבה.  אמא שלי, שתמיד חששה שלא אתמיד בדבר, התחילה להתרשם כשעברה שנה ועדיין הייתי כאן. בשיחות הטלפון שלנו היא דאגה שהעמיק לי הקול מכל הצעקות. לכי תסבירי לאמא שלך שהתראפיה הזו עובדת, כי אדם ממוצע, שעבר את תקופת הינקות לא צועק יותר מרבע שעה עד שלושים

חוסר מודעות, בעולם של מודעות.

 עולם המודעות והרוח בקלות רבה מדי  נהפך ללה לנד , לדרך נוספת לבריחה לדרך נוספת לחוסר מודעות מוחלט , נשמע מוזר הרי איך בתוך עולפ מדיטציה והמודעות , דווקא שם ישנם אנשים שנהיים חסרי מודעות לחלוטין.  גם בהשתקפויות מסביבי ולעיתים גם אני חוטאת בעצמי ועוברת את הגבול הדק שבין מודעות בהירה וצלולה לבין מודעות מזוייפת כזו שיודעת מה הן " המילים הנכונות לומר" ולא קשורות בכלל למודעות. מודעות היא פשוטה היא כמו מדיטציה , היא דורשת דבר אחד להיות נוכח ולראות את הפרטים הקטנים , את כל הפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה ממעוף הציפור ממקום רחב יותר , ממקום של צופה מהצד , ממש כמו במדיטציה בהתבוננות על המחשבות והרגשות שבאים והולכים ולא להצמד אליהן. מודעות אמיתית אפשר לפתח רק בחיי היום יום , אלו שדורשים מאיתנו התחייבו , אלו שדורשים מאיתנו להתחשב במציאות שלפנינו ואלו שדורשים מאיתנו להיות גמישים , יצרתיים ולהבין שלמעשה אנחנו צועדים בשביל ייחודי שכנראה אף אחד לא עבר אותו לפנינו והידע שרכשנו בעולם המודעות היינו רק כלי לצעוד בדרך הזו. לעיתים קרובות, קרובות מדי אפשר להתקל באנשים

להביט על המראה ולהיות מוכן לקבל את כל ההשתקפות

החיים הם המראה  , הכי עוצמתית  שיש למה שקיים בתוכנו וברב הזמן , לפחות אצלי  , לא תמיד אני מוכנה לראות את ההשתקפות המלאה.  נוח כל כך לראות חלקי השתקפות , את החלקים  הזורמים את הצדדים החיוביים ,הרבה פחות נוח לראות את הצדדים השליליים , את המקומות והדפוסים ששוב ושוב חוזרים.  מעיין ראייה סלקטיבית כזו שפיתחתי לעצמי ואני מניחה שאני בהחלט לא לבד ( לפחות ממה שמקף מולי ) של ראיית הצדדים החיוביים וקבלתם המלאה ודחיית הצדדים השליליים ...במצב כזה גם ראיית הצדדים החיוביים מעורפלת כי אי אפשר לקבל בעצמך רק חלקים מסויימים ומהשאר להעלם או לברוח.  החלקים הפחות חיוביים מעוררים איתם רגשות אשם , רגשות של דחייה והתנגדות עזה. האגו שמנופח בעיקר מראיית הטוב בעצמנו והתעלמות מהצדדדים הפחות יפים , עושה ככל שביכולתו בכדי לאפשר את הראייה הסלקטיבית הזו. © Lila Benharush הרבה יותר נוח לו לאגו , הרבה יותר נכון לו להאשים , לברוח, לנטוש ולהאשים את ההשתקפות ממול שהיא לא מספיק צלולה , לא מספיק בהירה ומשכנע אותנו באמצעות המיינד והפחד להתבונן בעצמנו כפי שאנחנו, שלמים אך בהחלט לא מושלמים , ללכת

תרבות הסבל

  ככל שנתקעים בישן החדש נהפך לכמיהה בלתי מושגת , טוב אז אנחנו תקועים בתוך החרא בתוך ההרגלים ההתנית הישנות ואפילו כבר השלמנו עם זה חלקנו הפכו את זה למקצוע איך לגרום לאנשים אחרים לצאת מהדפוסים שלהם ואנחנו מה?  © Lila Benharush  כמו אנשים שחיים בתוך אקווריום רואים שיש אוקיינוס רחב מסביבם ובכל פעם שרוצים לצאת עוצרת אותם הזכוכית " חומת הפחד", בפנים יש כמיהה כזו משהו בפנים בתוכינו אומר הלו חייב להיות יותר מזה ונכון יש יותר מזה לאמיצים בלבד.  החיים מתרחבים ומתכווצים בהתאם לאומץ הלב של האדם הכי פשוט  ואומץ זה לדעת מה תוקע אותי לעבוד עליו ולדעת לשחרר אותו, אפילו שהכאב הוא חבר וותיק שלנו... בעולמנו לסבול זה טוב! עובדה שימו לב מה קורה כאן? חצי עולם על ציפרלקס חצי עולם שני על סמים כולנו מכורים לפחד ולעוד שאר רגשות  וכל עוד אתה סובל זה יופי! החברה הצליחה להשחיל אותך למעגל של בית- עבודה – ילדים ולסבול בשקט ולא זה לא רע לא בית לא עבודה ולא ילדים השאלה מאיפה זה בא? אפילו שאנחנו מודעים אנחנו ממשיכים לסבול כי אנחנו לא יודעים לשחרר את זה  ואין לנו את האומץ הדרוש לה

מחברת את הנקודות | לאן נושבת הרוח 99

1.2.12 * גליון  99 סדנאות התפתחות אישית מודעות שלום אנשים אהובים , לאורך כל ההתפתחות האישית והמודעות היו לי נקודות כאלו סימנים קטנים שלא תמיד ניתן להבחין בהם ככאלו שבסופו של דבר יגרמו איזשהו שינוי עמוק ומשמעותי  ההתפתחות האישית והמודעת שלי התחילה כבר בגיל צעיר אך בכל פעם שהיה קושי מגיע או בעיקר חוויה של כאב הייתי נסגרת ונעלמת רגשית והרבה פעמים גם פיזית פשוט מתנתקת מהמקום , זו כנראה הסיבה  שעברתי כל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה עבודות וכל כך הרבה נסיונות בדרך פנימה לבית הפנימי שלי.  ככה ניתקתי קשרים בחיתוכים אכזריים למדי , אנשים , חברים ופרוייקטים שונים , רב חיי הייתי במצב של בריחה וזה לא משנה בכלל איך הם התבטאו אבל בריחה הייתה, כלי ההגנה הכי טוב שלי , אני זוכרת חברת ילדות שפעם אמרה לי וואו איזה אומץ יש לך ככה פתאום לעזוב הכול וללכת למקום חדש מבלי להכ

אופססס...נתקענו

  רגע , אז כבר עשינו סדנא אחת או שניים ועכשיו ה"כאבים" והדפוסים שלנו נהיו החברים הכי טובים שלנו וזה לא מספיק , אנחנו בטוחים שהם משמשים תירוץ הולם לדרכנו.  אז מה עושים שנתקעים? מה עושים שפתאום מרגישים שנמצאים כמו בגלגל חוזר הלוך ושוב , כן נכון הדמויות משתנות הזמן משתנה אבל ככל שנמשיך לומר זה הדפוס שלי לא רק שאנחנו לא עוזרים לו לעבור אלא להפך אנחנו מחזקים אותו.  ואיך אפשר להיות לעזאזל ספונטניים ? שיש כל כך הרבה תירוצים ואתם בכלל חיים עמוק בעבר , אמנם מודעים אבל מודעות לא פותרת מאחריות.  © Lila Benharush ניקח לדוגמא : אישה או לחלופין גבר המעוניינים לייצור מערכת יחסים זוגית בחייהם האישה אומרת אני פצועה קשות מגברים אין לי אמון בהם , סבבה הבחורה מודעת, האם מודעות פותרת מאחריות? כל מערכת יחסים היא מנסה להבין נחשו מאיפה מהמיינד " אני לא אפול לתוך הבור הזה " אני לא אפול הפעם לא !" השאלה איך היא פותרת את זה ? מה הלאה? לאן מתקדמים? סבבה יופי! הלוילה אני מודעת לדפוסים המגבילים שלי, אבל קצ