יחסי ציבור ושיווק לסדנאות, פסטיבלים ואירועים

לכולנו יש דעות, כאלה ואחרות. יש לנו דעות מגובשות לגבי איך החיים צריכים להראות, איך אנשים אחרים אמורים להתנהג, מה הם צריכים לחשוב. אנחנו יודעים מה טוב ומה לא טוב, מה בסדר ומה לא בסדר, מה נכון ומה רע. לרגע איננו מטילים ספק בצורת החשיבה הזו בתוכנו. כשאני מסתכלת על עצמי לרגע, איך אני יודעת מה אתה אמור לאכול או לעשות, פתאום זה נראה לי אפילו מצחיק. אבל אנחנו כל כך התרגלנו להתווכח ולהתעמת עם כל דבר וכל אחד, עד כי הסכמנו לקבל את זה ככורח המציאות. אנו חשים חובה ואפילו מעין אחריות משונה להביע את דעותינו ולהילחם עליהן. מדוע זה קורה לנו, והאם ניתן להיות עם ולהרגיש בלי? מהי דעה, וכיצד היא נוצרה? © Lila Benharush | point of veiw                           אני מזמינה אתכם להסתכל על החיים כעל רצף של התנסויות: אנחנו חווים משהו בחיים שלנו, לבד או עם אנשים אחרים. החוויה מצטיירת בתוכנו כמשהו נעים או לא נעים, מקדם או מעכב וכו', וכך מיד מצטרפת אל ההתנסות פרשנות פנימית (כמו: טוב או רע, נכון או לא נכון), ובעקבותיה

מדינה שלמה עצרה את נשימתה והדמעות זלגו מעצמן...אתמול מדינה שלמה ישבה מול מקלטי הטלווזיה ובהתה עד לרגע שגלעד שליט ירד במדרגות של הבית ממנו יצא בימים כתקונם , אני מאלו שדי מקפידות לא לראות את מהדורות החדשות רב הזמן , הן כל כך מדכדכות שעדיף בכלל לא לראות אותן , אתמול לא הייתי מסוגלת להתנתק יותר מחצי שעה ברצף מהמסך  וכנראה לא הייתי לבד, הרחובות היו ריקים ואפילו בחלק ממקומות העבודה נפתחו הטלווזיות בחדרי ישיבות, כן לא כל יום קורה כזה אירוע כזה מרגש באצנו הקטנטונת  בשעה עשר בבוקר עם התמונות הראשונות, כבר התחילה ההתרגשות מעורבת בהקלה גדולה  לכל אזרח ישראלי , הידיעה הזו שהמדינה והצבא לא נטש את החייל הזה והיתה מוכנה לשלם מחיר כבד כבד מאוד בכדי להציל נפש אחת  אתמול המשפט מציל נפש אחת בישראל כאלו הציל את העולם כולו , היה חי ובועט ועל אף שיצאו 1027 רוצחים עם יותר מטיפת דם על הידיים , ההתרגשות הייתה גדולה , עצומה והיה אפשר להרגיש אותה בכל פינה , מלבד רשתות הטלווזיה , ברשת האינטרנט דובר רק על נושא החזרתו של גלעד שליט והיה נדמה שבהמשך למחאת הקיץ שהייתה כאן , מדינת ישראל סוף סוף מתחילה לש

  על פניו " רוחני" למהדרין מתהדר לו בחוסר גבולות הכול פתוח , הרוח נושבת אך מה קורה שאין גבולות??? כביכול נהדר פתוח ופרוץ ללא מסגרת קבועה כל אחד יכול להיכנס, במיוחד בקהילות שהן מתבססות על חיי קומונה ושיתוף , אז האם חוסר הגבולות הזה כביכול הוא טוב פתוח וטבעי או שהוא יכול לפגוע בנו?   הרעיון הזה של פתיחות אינסופית בחיים הוא לא תמיד טוב , תביטו על המפה הפוליטית בארץ? הגבולות לא ברורים ומוסכמים וכשהגבולות פתוחים ולא ברורים כל מדינה מרשה לעצמה לומר מה טוב ומה לא טוב , איך להתנהל או איך לא. ככה בדיוק אנחנו כמו מדינה אם אין גבולות ברורים ומוסכמים בינינו לבין האנשים שאיתם אנחנו מקיימים מערכות יחסים ברורות, אז אין לנו כל דרך לשמור על עצמנו , שהכול פרוץ אנחנו נהיים רגישים ולעיתים הרבה יותר מתגוננים שאנחנו פועלים ככה אנחנו רחוקים מאוד מעצמנו ופוגעים בעצמנו ובסופו של דבר גם באחרים.   מבוגרים בדיוק כמו ילדים , תמיד ינסו לבדוק את הגבולות שלכם ועד כמה הם גמישים, גבולות ברורים הם קווים   של כל אדם קודם מול עצמו ה יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה אינו רוצה בכל תחום בחייו . למה פעמים רבות אנח