יחסי ציבור ושיווק לסדנאות, פסטיבלים ואירועים

 היום התחלתי את היום בשעה 10 בבוקר בסרט , באחד הכובעים האהובים עליי כדודה של שני מתוקים אמיתיים לקחתי את האחיין שלי  לסרט וכייף , הסרט היה קצת רועש לילד בן שלוש וחצי , מיד עם חיסול הפופקורן שמעתי את הקטנציק פולט " לא בא לי יותר לראות סרט " אז יצאנו לכיוון הפארק בהרצליה, שמש , צפיפות עצומה של אנשים ומתקני גלישה וחבלים די גבוהים וקצת מפחידים  איך שהסתכלנו לעבר סולם החבלים הגבוה , פלט לעברי הקטנטן  "דודה לילה ( כן , הילד הזה מתעקש להוסיף את ה"דודה " לפני לילה , לא משתגעת על זה אבל מילא ) זה מאוד גבוה"  , "נכון" עניתי למתיקות הזאת וזה לילדים גדולים  ועם ילדים זה קל לשכנע ישר אמרתי לו זה לילדים שיכולים לטפס כל כך גבוה וגם שמפחדים מתגברים ואתה יכול , אני בטוחה שאתה יכול בשניות , הוא אמר לי טוב תבואי איתי , בטח עניתי ולעזאזל לאן הכנסתי את עצמי ...מילה זו מילה במיוחד לילדים  טיפסנו ביחד תוך כדי שאני אומרת לו דושי, אנחנו מטפסים גבוה כי אנחנו יכולים, יכולים יכולים יכולים , והקטנצ'יק הזה למרות שהיה שם שלט ענק הכניסה מגיל 6 ומעלה, החז...

היה סטיב ג'ובס , אדם רוחני לחלוטין שמחובר לצו ליבו וזה  בעיקר מה שעיניין אותי באדם הזה , אני לא משתייכת למעריצי עדת אפל ולאלו שהמתינו בשקיקה לחשיפת האייפון 5 שנהיה רק אייפון 4 אבל אס!יש כאלו שממש העריכו שמדובר במאפייני דת לעדת מערצי אפל, אז מה היה באיש הזה ? שיצר שינויים כאלו מרחיקי לכת בחברה שלנו ובטכנולוגיה כחלק מהחיים שלנו דבר אחד - הוא היה איש חזון ואנשי חזון הם אנשים שיש להם אמונה עצומה בדרכם ואת היכולות לראות את העתיד בחשיבה מעט אחרת ובחשיבה שאולי נראית תמוהה ומסוכנת לרב האנשים  וזה בעיקר מה שסיקרן באיש הזה מעבר לטכנולוגיה ומעבר לתרומתו הענקית לחברה אחת הפעמים  הראשונות שבכלל הקשבתי לסטיב ג'ובס הייתה שהתגלגל אליי במייל נאום המוות המפורסם שלו באונבריסטת סטמפורד שם היו כמה משפטים שגרמו לראות באופן ברור שהבנאדם היה קודם כל איש רוח ממדרגה ראשונה אחד הציטוטים האהובים עליי מנאום זה היה " זמנכם קצוב, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר. אל תילכדו בדוגמה, כלומר: אל תחיו לפי תוצאות המחשבה של אנשים אחרים. אל תניחו לרעש של דעות האחרים להשתיק את הקול...

אין מושג מתי בדיוק זה התחיל , אי שם אולי בימי הבית ספר שרב הזמן היו איך נאמר בעדינות , לא ממש מאתגרים ומעניינים ליצרתיים שבינינו...החזרתיות המשעממת בשיעור לפחות בשבילי הייתה מלווה בהמון שעות ציור , זה התחיל מלצייר כ"מקובל" על ניירות מחברות ודפים ( זה היה החלק האהוב עליי ביותר להכין שערי מחברת ..חחח) וזה המשיך על הגוף  עפרונות מחודדים? צבעי פנדה או מחקים ומחדדים על זה לא הקפדתי מה שכן היה לי מאוד חשוב להכניס כל יום לתיק היו טושים , כמה שיותר דקים ובכמה שיותר צבעים , כי רב הזמן זה מה שעשיתי  ביסודי ציירתי על עצמי , שיעור כפול היה נגמר בידיים מלאות בפרחים וצורות צבעוניות ובקיץ זה הרגליים והירכיים היו נצבעות  אני זוכרת היטב את אמא שלי מתעצבנת עליי שהגוף שלי מקושקש ומצוייר והטיעון העיקרי היה שזה בכלל לא בריא ( מה שנכון) ועדיין ככה הייתי מוצאת שקט בתוך הרעש הזה של הכיתה וכל התכנים שרובם היו ועדיין מיותרים ובטח ובטח לא מכינים אף ילד לחקור ולהנות את החיים מהמקומות שלו ולא מהמקומות שצוו על ידי איזה צו חברתי של מתמיטקה זה חשוב...

יש לה מה להגיד לאישה הזאת , כל כך צודקת...תהליך היצירה הוא כל כך מוזר מתעתע ובלתי ניתן לשליטה גם אם זה בכתיבה , גם אם זה באמנות , מכירה את התחושה הזו כל כך טוב המתסכלת משהו שיש איזשהו ציור שאני מציירת שוב ושוב וזה פשוט לא קורה הקסם לא מגיע וישנם פעמים שזה כמו פיצוץ בלתי נשלט שהמילים רצות על המקלדת והמכחול מצייר את הקו הבא מבלי שאני אדע בכלל מה זה מביא איתו התסכול הכי גדול שאי אפשר לשלוט בזה , אי אפשר לדעת מתי ואיך זה יגיע ואז שזרם של יצירתיות מגיע מת העולם מסביב ..מי שמכיר אותי טוב מכיר אצלי את התקופות האלו שאני פשוט נעלמת שכל עולמי נהיה צבעים ציור , צילומים עיבודים והעולם מסביב נמוג למעט דאגה לדברים בסיסיים הכול פשוט נמוג להרבה אנשים אשר לא מתעסקים בעבודות יצרתיות קשה להבין את ההעלמות הזאת מפעם לפעם , בטח ובטח הקרובים אליי ש" נורא דואגים" אם אני בסדר ? האם תקף אותי איזשהו דיכאון ...חחח  היוצרי ם מבינים את זה את ההתבודדות הזועם היצירה , עם הקסם הבלתי מוסבר הזה שקורה ...צדקו הרומאים והיוונים , כשרון יצירתי כזה או אחר, פשוט מושאל למשך זמן מה לא ממש שלנו ונעלם כלעומת שבא...

הרבה משפטים דפקו לנו בראש בזמן הצבא , לא יודעת מה אתכם אך בתור מכי"ת בבסיסי טירונים היה את המשפטים הנצחיים האלו שתמיד נשארים בראש, מה שנקרא רוחניות מעשית אולי בגלל זה לא ממש אהבתי את הצבא הוא לוקח לקצוות ומעביר את הגבולות הנפשיים והפיזיים. חוץ מהמשפט הנצחי עוד לא נולד המאניק שיעצור את הזמן שהיה המנטרה שלי דא- אז היה משפט אחר שאני מדי פעם מזכירה לעצמי ...אין לא יכול , יש לא רוצה , משפט ששמעתי שוב ושוב בעיקר בקורסים שהביא אותי  כל פעם לקצה אחר והאמת בסוף כל קצה כזה הוכיח את עצמו מחדש, בשלב מאוחר יותר אמרתי את זה רבות לטירונים באמת שאין דבר כזה לא יכול, יש  מציאות תגידו, יש מצבים שאי אפשר או אם היית במצבי היית מבינה אבל בינינו ככה בשקט אם אנחנו אומרים לעצמנו לא יכולים אז בסוף באמת אנחנו לא יכולים מאלפים את המוח שלנו ללא והמיינד שלנו עבד נרצע , מה שאומרים לו הוא מקבל , טוב או רע לא מעניינים אותו ביקשנו קיבלנו וזה תמיד עובד . תירוצים לעצמי ואני מניחה לכולנו יש ,הדיבור העצמי שלנו כמו" זה לא אפשרי " אם היה ...אז " הוא זה שמנציח שוב ושוב את המגבלות היחי...

החיים שלנו מלאים בצמתים בהחלטות, לא פעם יש את המחשבה מעניין מה היה קורה אם הייתי בוחרת אחרת ממש כמו בסרט דלתות מסתובבות, הלוואי והיה לנו מעיין קדימון כזה בסופו של דבר מה שנראה רע בהתחלה יכול להיות נהדר ובכל זאת בחיים אין לנו את העלילות המקבילות האלה ברב המקרים ההחלטה תמיד נכונה לאותו זמן והדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להקשיב לבטן עמוק פנימה. השאלה מי מחליט את ההחלטות האלו? האם אני מחליטה אותן ? האם הפחדים שלי מחליטים אותם? שאלה? פעמים רבות הפחדים שלנו מכתיבים לנו החלטות ואנחנו אחריהם לא ממש מודעים שזה בדיוק מה שאנחנו רוצים, המיינד שלנו מתוחכם כל כך שהוא נותן לנו תירוצים הגיוניים לכל דבר והחיים יש להם דרך משלהם הגיון לא ממש משחק תפקיד פה... אלו המצבים שאני מחליטה לא להחליט לפחות לאיזה כמה ימים לתת למידע קצת להתבשל בתוכי ככה עמוק בגוף... לפעמים ההחלטות האלו לבד מגיעות לפעמים צריך הרבה סימנים מהיקום לדעת שכן זו הדרך לכאן בדיוק צריך ללכת כל מה שנדרש זה הקשבה מלאה לכל הסימנים המאוד ברורים שהיקום שולח ... ויש סימנים כל הזמן רק צריך לעצור ולהקשיב. אז אני בצומת עומדת קצת בצומת הזו ונותנת לע...