שאקטי שלי

חורף, בית אורן. העלים מתגלגלים בעצלתיים על המדרכה ושקט קר ורטוב עוטף את המדרכות במזג אוויר קריר. כבר שבועיים אני מטלפנת, מזמינה חברות להגיע לשאקטי, ומקבלת מהן שלל תגובות לא ממש אוהדות – האחת לא תעזוב את הילדים לשלושה ימים ועוד בסוף שבוע. 

השנייה הודיעה לי חגיגית שרק נשים ביחד זה לגמרי קן צרעות, ואם יהיה לה זמן לחופש היא מעדיפה לעבור אותו בשקט. האחרונה שכנעה אותי שגם אני לא הייתי הולכת אם לא הייתי מעורבת מענייני עבודה והפקה. ומה שנכון, נכון – כששמעתי לראשונה על הפסטיבל רצו לי בראש שלל דימויים של חבורת נשים מניפולטיביות, תחרותיות, ולעולם לא מפרגנות האחת לשנייה.

צודקות החברות שלי – מה הן צריכות את ההתכנסות הזו? איכשהו הרעיון של 200 נשים מצופפות יחד בכמה אולמות נראה לי מזוויע למדי. לכמה רגעים זה ממש הדהים אותי  איך זה שאני בתור אישה מוצפת בכל כך הרבה דימויים לא מחמיאים על בנות מיני. אני גם אישה, ואני, לפחות לדעתי, ממש לא כזו!

התמסרות מוחלטת לשבט הנשים

התפיסות האלו מושרשות כל כך חזק, שאני בתור אישה נגועה בהן באופן אישי ואף מחזקת אותן. מאיפה זה צץ, מאיפה צמחו כל ההגדרות האלו? מי נתן לי אותן בכלל?

נתתי להתנגדות שבי לדעוך, וסיכמתי עם עצמי שאני אהיה במקום של התמסרות מוחלטת לשבט הנשים. מקסימום זה יצליח, ומי יודע אולי אני אפילו איהנה. אני ממילא כבר כאן.

שטח המלון כבר דולדל מנוכחות גברית, וניצני ההפקה של בנות השאקטי החלו להגיע לבית אורן. ראשונות הגיחו נשות הדקורציה, שהחלו ליצור שלטים צבעוניים מלאים בפרחים ופרפרים (בנות, כבר אמרנו). אחריהן ארבעת האמהות של השאקטי, ובין לבין סידורי ההפקה האחרונים החלו להגיע הנשים – נשים מכל המינים, בכל הצבעים ובכל הגדלים. נשואות, רווקות, אמהות ובנות, וגם כמה תינוקות… הרבה מהמגיעות היו חדשות בעניין, גם הן, כמוני, הגיעו קצת מהוססות, מביטות לצדדים בציפייה לבאות.

אחרי פרפור התנגדותי קטן ואחרון, ואחרי שבדקתי שאין סיבה לשריפה כתוצאה מכמה תנורי חימום שפוזרו בצ’אי שופ, הבנתי שהשטח הוכן כראוי, ועכשיו נותר לי רק להיות כאן כאחת הנשים ולא כעובדת של מרכז אומ.

הקור העז, בצירוף דלת שנשברה בערך דקה לפני שהתחיל הפסטיבל, הביאו להתכנסות הנשים בפינת הצ’אי שופ, שותות תה, מצטופפות סביב תנורים קטנים ומנסות להתחמם קמעה. יושבות ומדברות על הטוב ועל הרע, על המסעות של כל אחת מאיתנו בחיים ועל המסע המשותף פנימה להוויה הנשית. ללא הנוכחות הגברית היה נדמה שהמחסומים, התוויות והתגיות הורדו במהירות. כל אחת מאיתנו השילה את תפקידיה המסורתיים בתור אם, רעיה ובת, ונהייתה פשוט היא, רק אישה.

הרשיתי לעצמי להיות במרחב של ריפוי

נכנעתי לדינמיקה, ויחד עם עוד שתי נשים זרות התחלתי לעבור תהליך של הקשבה, שיתוף והתבוננות פנימה עם על חיי ועל חייהן שלהן. באופן מאוד טבעי והרמוני הגעתי עם שותפותיי לשיחה (שנהפכו מאז גם לחברות) לרבדים נפשיים עמוקים והרשיתי לעצמי לחשוף עוד ועוד, ממש כמו בימים עברו בו התכנסו נשות השבט באוהל האדום. כמו באותם הימים, גם בשאקטי נוצר מרחב בו מותר לנשים להתחבר למיניות שלהן, לקדושתן.

בתוך המרחב המוגן והסביבה התומכת הרשיתי לעצמי להיזכר בסיפור שלי ולראות איך הוא מנהל את חיי. הרשיתי לעצמי לבכות כי בא לי לפתוח פצעים ולצרוח בכאב. הרשיתי לעצמי להיות במרחב של ריפוי, לקבלת את הרגשות ולהכיל אותם, ולהתחבר למקומות אליהם אני רוצה להגיע.

ברגעי השקט עם עצמי פרשתי לחדרי, והבנתי איך בתוך העולם הגברי בו אנחנו מתנהלות, האנרגיה הנשית פעמים רבות נדחקת לפינה. במהלך השנים, מתוך התניות העולם הגברי והאנרגיה הזכרית בה אנחנו מוצפות, כבר אימצנו לעצמנו (לפחות אני וכמה מחברותיי) הוויה שדי מעמעמת את צבעי הקשת הרבים מהן מורכבת כל אישה. אמונות מגבילות שכל כך רווחות בחברה התחילו להשפיע עלינו. כך נשים רבות נמנעות מהמקום הזה של התכנסות נשית, של הוויה נשית טהורה, וממשיכות להעצים ולשרת את הסטריאוטיפים החברתיים אותם הציבו לנו.

אחרי יומיים בחברותא נשית כל האלות חגגו שם, נשים יפות ומוכשרות. בכל אחת מהן ראיתי אלה אחרת – היו כאלו ששיקפו לי את אתנה אלת האמנות, או את אפרודיטה אלת היופי והמיניות. היו שם נשים מסורות לבית ולמשפחה כמו הרה, נשים שישבו והקשיבו בסבלנות לחברותיהן כמו הסטיה, נשים כמו דמטר שתינוקותיהן עדיין יונקים משדיהן, ונשים רווקות עצמאיות והישגיות כמו ארטמיס.

לחזור לרגע להוויה הנשית הטבעית

פתאום גיליתי שנעים לי ככה להיות ביניהן, לבכות מבלי להיחשב היסטרית, לפתוח את הלב ולחשוף את הפצעים שלי, לדעת שיש סביבי את התמיכה המתאימה והנכונה.

לרקוד בעירום במדיטציית אום מבלי להיחשב זנותית או זולה, פשוט להיות אישה מלאה בחיים, פראית, יצירתית, רכה, אוהבת וצוחקת.

היה נעים להשיל את ההתניות והציפיות החברתיות ממני כאישה, ולחזור להוויה הנשית הטבעית.

בטקס הסיום לא נכחתי (היה לי תירוץ! חזרתי לעבודה לדאוג לענייני לוגיסטיקה ופינוי המלון).

האמת היא שכמו שקצת קשה לי עם התחלות, כך גם קשה לי עם סיומים. דווקא עכשיו, כשהרגשתי בשיא החגיגה, פתאום הגיע הסוף שבהחלט השאיר אותי עם טעם של עוד.

בחיבוקים ונשיקות נפרדתי מחברותיי למסע, התיישבתי על הספסל, והרגשתי איך השקט עוטף חזרה את בית אורן. הרוח היתה קרירה, אבל לי היה חמים ונעים, עם אנרגית השאקטי שפעמה עדיין בתוכי.

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | פרסום  בניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

Follow @LILAPRP

WeSell רשת שותפים