פסגת הפחד

במקום לצעוק חזרה על העולם, נסו לשתוק כמה דקות ואז תגלו שאם תהיו יותר חכמים ופחות יהירים, תתרמו אהבה לעולם.

אני אפילו כבר לא זוכרת איך קראו לה. היו לה עיניים קטנות ושחורות ופנים חרושי קמטים; הינדית מבוגרת, שאירחה אותי יחד עם בני משפחתה ברישיקש (ליתר דיוק בלאקס מנג'ולה, על גדות הגאנגס). מילים לא היו בינינו יותר מדי ובכל זאת, עם הרבה תנועות ידיים קצת הינדית קצת אנגלית והרבה חיוכים היא הובילה אותי לטקס הפוג'ה הראשון שלי, על גדות נהר הגאנגס.

הפוג'ה הוא טקס הדתי היחיד בהודו, המתקיים כמעט מידי יום, בו משתתפים בני כל הקאסטות (רבדים חברתיים) השונות. הטמאים יחד עם הקדושים, נשים וגברים, מתקבצים יחד לתפילה. ההינדים מתחברים לדמויות האל השונות (בהודו יש מספיק אלים) ובכל זאת כולם מתפללים באותו מקום, מכונסים תחת אותה תפילה ואותו טקס.

ניצוצות אורות קטנים היו פרושים להם על נהר הגאנגס. פרחים הושלכו למים וצליל הפעמונים לא הפסיק במשך כל הטקס. בתוך המים עמדו הברמיהינים - אנשי הדת, הקאסטה הכי גבוהה בהודו -ממלמלים משהו שלא הבנתי, אבל נשמע נפלא. המארחת שלי ובני משפחתה נכנסו למים ואני שטפתי את ידיי לאות הזדהות. אורז נמרח לי על המצח ו"סירת עלים" קטנה ופרחים הונחו בידיי ואני הושטתי אותן קדימה בתפילה. טקס פוג'ה הוא כל כך פשוט, יפה, בעיקר נעים ומאחוריו כוונה גדולה. 

 בימים האחרונים חשבתי עליהם הרבה. איך לכל אחד שם יש קבלה של מקומו בעולם? אולי בגלל הקאסטות, אולי בגלל הרוחניות. בתוך כל הכאוס הזה תמיד מוצאים שם זמן לשקט ותפילה, ואנחנו מה? תפילות משותפות לכל הזרמים - אין. האלימות מראה פנים אכזריות יותר והפחד הרבה יותר נפוץ מקבלה ואהבה. בימים האחרונים אני חושבת שכל אחד מאיתנו זקוק לאיזושהי תפילה למשהו חיובי שיקרה בארצנו ובעולם המערבי בכלל. נראה שמשהו קורה לחברה המערבית וזה הולך ונהיה קיצוני יותר ויותר.

 נדמה כי האנרגיה השולטת בכדור היא אנרגיית הפחד, הרחק מאנרגית האהבה שאנחנו יכולים לחיות בה, אם רק נרצה.

 פחד מביא פחד

פחד הוא המחלה האנושית הקשה ביותר, שהולכת ומחריפה. האהבה והפחד אינם יכולים לחיות זה לצד זה. למעשה, האהבה מדירה את רגליה ממקום שיש בו פחד. האהבה אוהבת לצחוק, לחייך ולתת אמון. היא מאפשרת לכל אחד לצמוח מהמקום הכי נקי ואמיתי שלו. לעומתה הפחד ניזון מסבל אנושי. פחד תמיד מביא איתו עוד פחד וככל שאדם מלא בפחד, כך הוא מרוחק מהטבע האנושי הבסיסי שלנו ולכן הוא מביא איתו קינאה, אלימות, עצב ואגו מנופח. אגו שמאוים עד כדי בהלה, כאשר מישהו מורה לנו על טעות, ואז הוא פותח במלחמות שליטה, מהסוג שרואים בכל מקום. וכשאנחנו כל כך סובלים גם לראות אדם מאושר אחר זה כואב.

אם אדם מרחם על עצמו ושואל "למה זה מגיע לי?" או "מה אני שווה?" יש בו פחד. אם גבר מסוגל לתת מכות לאישה, כי הוא מפחד שהיא תבגוד בו יש בו פחד. אם אבא לילדה מסוגל לרצוח את בתו רק בשביל לנקום באמה על פרידה יש פה פחד מטורף. אם מישהו לוקח את חייו של מישהו רק בשל נטיותיו המיניות יש פה פחד מהאחר. הגענו לזילות כלפי דבר הכי קדוש – החיים. מה עם כבוד לעצמנו ולאחרים? מה עם כיבוד צרכיי האחר? איפה הם ממוקמים בדיוק בחיים שלנו?

כותרות העיתונים מלאות בסיסמאות כגון "חברת X מתגייסת נגד האלימות". עוד פעם נגד? או "המשטרה מתגברת כוחות". באלימות נלחמים באלימות? אולי גם בשריפה ישתמשו בעוד חומר בעירה בכדי לכבות אותה? הטקטיקה הזו רק מעצימה את הפחד והופכת אותו ליותר גדול ומפלצתי. מה דעתכם לנסות דרך אחרת? אלברט איינשטיין כבר אמר, ואני מצטרפת, ש"אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". הוא ידע על מה הוא מדבר.

זה מתחיל בכל אחד מאיתנו. בכל רגע שאנחנו יכולים להשתחרר מעוד פחד תרמנו לעולם אהבה. ברגע שמישהו צעק עליכם במקום לצעוק חזרה תשתקו כמה דקות ותגלו שחוץ מהאגו כלום לא נפגע. ברגע שתוותרו על "האני צודק" הקבוע, גם במידה ואתם צודקים אבל יותר חכמים ופחות יהירים, תרמתם עוד אהבה לעולם.

  תסתכלו פנימה

הסיפור על טקס הפוג'ה בהודו, מוכיח שאין זה משנה אם כל אחד מתפלל לאל אחר, כל עוד הוא עושה זאת אחד ליד השני. זוהי למעשה פנייה לכוחות הפנימיים שלנו המיוצגים על ידי אלמנטים שונים מהטבע.

בטקס כל אדם בוחר את האלמנטים שיעזרו לו לחזור פנימה ליציבות, לשלווה פנימית והם מוכנסים לקערת הפוג'ה. הפנייה פנימה להתעוררות מודעת, שליחת התפילה וההתכוונות הן מעין "ברית" שאנחנו כורתים עם עצמנו. זה רק עניין של תודעה, שינוי תפיסה. 

בהודו טקס הפוג'ה הוא חלק מחיי היומיום, שבו אנחנו מזמנים לחיינו את האיכויות שרצינו, את האהבה, הכניסה פנימה, החיבור שלנו לאלוהים הפנימי שלנו ולניצוץ החיים; את הרצון לחיות טוב יותר ביופי כמו הפרחים על המים והנרות שמושטים בסירות הקטנות.

טקס הפוג'ה נותן כבוד לחיים וכבוד לעצמנו כבני אנוש, כחלק בלתי נפרד מהחיים, לנו אין , גאנגס אך האקזיסטנס המופלא המדויק והחכם הביא הזדמנות באותו מקום שהפחד לא מזמן שלט , להפוך את הרעל הזה לאהבה.

דף הבית | אודות | לוח אירועים | פרסום סדנאות  | הירשמו לניוזלטר | חברים לדרך  | צור קשר | Facebook  | יחסי ציבור | סדנת ציור אינטימי