השעון נדמה כמו שהוא הפסיק לזוז...הזמן נמרח לו ונמתח לו ככה גם המתח שנמצא אצלי בגוף , תחושה מעורבבת של בכי, הקלה שמחה וכאב תחלפת לה דקה בדקה.
היום אני עושה את זה זה כמעט 7 שנים משנת 2003 שרב חיי ורב פעולותיי היו בשביל משהו/ מישהו אחר , בעלי חיים, מיזמים ופרוייקטים, ילדים אוטיסטים שהתמסרתי להם בכל כולי, כספי נוכחותי ומילאו את חיי היום אני נפרדת מאחד המעוגנים החזקים בחיי.
זה התחיל בקריאה פנימית בדיוק לפני שנה בזמן ששכבתי לי מתמכרת מהשמש בחופי גואה , משהו בלב פשוט אמר זהו זה עכשיו את, עכשיו האמנות שכל חיי רציתי להגשים ולא יצאה כי לא היה זמן, עכשיו אני משחררת כל מה שכובל אותי ועושה כמו קול חזק כזה שאומר - עכשיו אני לא מתוך מקום של אדישות לעולם ולמצוקותייו פשוט הבנתי שחוץ מאת עצמי אני כבר לא יציל אף אחד.
במהלך השנה הזו היו הרבה מתחים לא להאחז בשום דבר בכלום וזה בהחלט מפחיד חוץ מקריאה הזו בבטן ומספר תעוכות שהשתתפתי בהם בארץ ובאירופה, לא היה שום דבר שאמר לי כן את בכיוון הנכון את יכולה להתפרנס ולחיות בדיוק, בדיוק ממה שאת אוהבת לעשות בלי פשרות בלי מה יהיה אם... ופחדים שצפו ועלו, לקחת קילו אומץ וללכת אחרי הלב.
האקזיסטינס והלב מכוונים לאירופה בעיקר ופה עמדה לפני הפרידה הקשה מכולם, אחרי נסיונות שלי בתחנה הוטרנטית בבית דגן וחיסונים לאירופה ושעות של אינטרנט בנסיונות למצוא פתרון של לשמור על הקיים להכניס חדש הבנתי שהיות ואין לי מושג לאן בדיוק אני הולכת באירופה יש לי רק רעיון, רצוון ולב עקשן שמסרב הפעם לוותר על עצמו, יש צורך למצוא בית לכלבה שלי קוקוס אחרי כמעט 8 שנים מאותו יום שהיא אימצה אותי והייתה היה צל שלי בכל מקום עכשיו גם מההאחזות וההצמדות הזו צריך לרדת ,גם לה צריך להגיד שלום, אין לה מקום בדרך החדשה לאן שהיא לא תוביל אותי.
עברתי 5 מאמצים פוטנציאלים עד שהגעתי למשפחה שפשוט הבינה והקשיבה לפחות 7-8 חודשים מרגע ההחלטה כמובן לא האמנתי איזה קשיים עלו בי ...רציתי לעשות את זה מדורג אז הזמנתי אותם לשבת יחד בילנו יחד בחצר אחר כך נסעתי אליהם לבית החדש של קוקוס ובילנו עוד קצת יחד והיום המסירה היה לי חשוב לעשות את זה לאט מדורג ולהיות עם זה עם הפרידה הרבה יותר קל היה לתת אותה וללכת אך הפעם ידעתי שממנה
אני גם אפרד בלי כעס, בלי רגשות אשמה ועם השלמה.
בלי לטרוק דלתות בינתיים גם המשפחה ואני התחברנו והקשיבו בסבלנות לכל הטרפת שעוברת עליי וסוכם שאחרי כמה חודשים אבוא לבקר ונשמור על קשר אז זה יותרלהתראות מאשר שלום.
כנראה שאין דרך "בטוחה" לקפוץ קדימה אחרי נהיית הלב , כנראה שאין באמת אפשרות לשמור את הישן ולהוסיף חדש פשוט אי אפשר...ומי יודע מה יהיה או איך או למה בכלל אני עושה את זה המיינד בטח לאיכול להסביר ,הלב הוא יודע להסביר רק בדיעבד ודרכו רב הזמן היא מסתורית.
אז זהו זה אחרי הצהריים המסירה עצמה, יש בי מתח גדול בכי , כאב ועוד כל כך הרבה רגשות שאני בהחלט לא יכולה להסביר וסופסופ גם אין לי עניין לתרגם או להסביר מה שבא בא ואני איתו אני רק אחרי הצהריים יהיה שם והשעון השעון מסרב לזוז כאלו החליט על יום חופש במיוחד בשבילי.
ימים יפים ואהבה
לילה
היום אני עושה את זה זה כמעט 7 שנים משנת 2003 שרב חיי ורב פעולותיי היו בשביל משהו/ מישהו אחר , בעלי חיים, מיזמים ופרוייקטים, ילדים אוטיסטים שהתמסרתי להם בכל כולי, כספי נוכחותי ומילאו את חיי היום אני נפרדת מאחד המעוגנים החזקים בחיי.
זה התחיל בקריאה פנימית בדיוק לפני שנה בזמן ששכבתי לי מתמכרת מהשמש בחופי גואה , משהו בלב פשוט אמר זהו זה עכשיו את, עכשיו האמנות שכל חיי רציתי להגשים ולא יצאה כי לא היה זמן, עכשיו אני משחררת כל מה שכובל אותי ועושה כמו קול חזק כזה שאומר - עכשיו אני לא מתוך מקום של אדישות לעולם ולמצוקותייו פשוט הבנתי שחוץ מאת עצמי אני כבר לא יציל אף אחד.
במהלך השנה הזו היו הרבה מתחים לא להאחז בשום דבר בכלום וזה בהחלט מפחיד חוץ מקריאה הזו בבטן ומספר תעוכות שהשתתפתי בהם בארץ ובאירופה, לא היה שום דבר שאמר לי כן את בכיוון הנכון את יכולה להתפרנס ולחיות בדיוק, בדיוק ממה שאת אוהבת לעשות בלי פשרות בלי מה יהיה אם... ופחדים שצפו ועלו, לקחת קילו אומץ וללכת אחרי הלב.
האקזיסטינס והלב מכוונים לאירופה בעיקר ופה עמדה לפני הפרידה הקשה מכולם, אחרי נסיונות שלי בתחנה הוטרנטית בבית דגן וחיסונים לאירופה ושעות של אינטרנט בנסיונות למצוא פתרון של לשמור על הקיים להכניס חדש הבנתי שהיות ואין לי מושג לאן בדיוק אני הולכת באירופה יש לי רק רעיון, רצוון ולב עקשן שמסרב הפעם לוותר על עצמו, יש צורך למצוא בית לכלבה שלי קוקוס אחרי כמעט 8 שנים מאותו יום שהיא אימצה אותי והייתה היה צל שלי בכל מקום עכשיו גם מההאחזות וההצמדות הזו צריך לרדת ,גם לה צריך להגיד שלום, אין לה מקום בדרך החדשה לאן שהיא לא תוביל אותי.
עברתי 5 מאמצים פוטנציאלים עד שהגעתי למשפחה שפשוט הבינה והקשיבה לפחות 7-8 חודשים מרגע ההחלטה כמובן לא האמנתי איזה קשיים עלו בי ...רציתי לעשות את זה מדורג אז הזמנתי אותם לשבת יחד בילנו יחד בחצר אחר כך נסעתי אליהם לבית החדש של קוקוס ובילנו עוד קצת יחד והיום המסירה היה לי חשוב לעשות את זה לאט מדורג ולהיות עם זה עם הפרידה הרבה יותר קל היה לתת אותה וללכת אך הפעם ידעתי שממנה
אני גם אפרד בלי כעס, בלי רגשות אשמה ועם השלמה.
בלי לטרוק דלתות בינתיים גם המשפחה ואני התחברנו והקשיבו בסבלנות לכל הטרפת שעוברת עליי וסוכם שאחרי כמה חודשים אבוא לבקר ונשמור על קשר אז זה יותרלהתראות מאשר שלום.
כנראה שאין דרך "בטוחה" לקפוץ קדימה אחרי נהיית הלב , כנראה שאין באמת אפשרות לשמור את הישן ולהוסיף חדש פשוט אי אפשר...ומי יודע מה יהיה או איך או למה בכלל אני עושה את זה המיינד בטח לאיכול להסביר ,הלב הוא יודע להסביר רק בדיעבד ודרכו רב הזמן היא מסתורית.
אז זהו זה אחרי הצהריים המסירה עצמה, יש בי מתח גדול בכי , כאב ועוד כל כך הרבה רגשות שאני בהחלט לא יכולה להסביר וסופסופ גם אין לי עניין לתרגם או להסביר מה שבא בא ואני איתו אני רק אחרי הצהריים יהיה שם והשעון השעון מסרב לזוז כאלו החליט על יום חופש במיוחד בשבילי.
ימים יפים ואהבה
לילה
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך :-)