יום שני, 28 בנובמבר 2011

אז אתה מרוצה? או מרצה ?


מרוצה או מרצה?

האנשים המרצים הם אלו שיתנו בכל אירוע לתת יד ולעזור , אנשים נחמדים חביבים ידועים כ"נשמות טהורות" האנשים המרצים הם בדרך כלל אלו שיושבים על הגדר ממש כמו במילות השיר " יושב על הגדר רגל, פה רגל שם יושב על הגדר בסר עם כולם"
לאדם המרצה פחות חשוב מה הוא ירגיש  או אם צרכיו ימולאו, אלא צרכי האחר תמיד עומדים מלפניו והצורך שלו בהכרה , כבוד מילה טובה ואהבה הוא כל כך גדול שהוא מוכן להקריב את רצונו שלו רק בכדי להיות מקובל ואהוב, מאיפה זה בא לנו? הצורך שיאהבו אותנו ושיחשבו שאנחנו " בסדר"
כמו כל דבר זה מגיע מהילדות כשהיינו ילדים היינו צריכים לרצות את אמא אבא המורה את כל הסביבה בכדי לקבל מהם אהבה , בילדות ההישרדות שלנו תלויה בהורים לכן אנחנו חייבים לרצות אותם ,אך מה קורה שאת  הדפוס הזה אתם לוקחים אתכם לחייכם הבוגרים?
כאשר אדם מעמיד את צרכי הסביבה למול שלו באופן עקבי הוא למעשה אומר לעצמו " לי לא מגיע שיאהבו אותי כמו שאני " בכדי שיאהבו אותי ויקבלו אותי אני חייב לגרום לסביבה שלי להיות מרוצה ושצרכיה יסופקו, אותו מבוגר לוקח את הסכמה של הילדות אותה כולנו קיבלנו בבית" אם תהיה ילד טוב , נלך לפארק" או... אם אתה רוצה סוכרייה , תן לי נשיקה \ חיבוק"  מכל אלו הילד לומד דבר פשוט " אני אוהב אותך אם...אם תהיה מה שאני רוצה "  אמנם גדלנו ועברו כמה שנים אך הדפוסים האלו חקוקים בנו וההתניה הזו מופעלת עלינו ואנחנו מפעילים אותה על הסביבה"
לאורך השנים  האדם המרצה מגדל בתוכו ערימות של תסכול מצד אחד הוא מרגיש שהוא זקוק לאהבה החיצונית ואינספור אישורים מהסביבה שהוא "בסדר" מצד שני הוא מרגיש עמוק בתוכו שהוא לא מקבל את מה שמגיע לו... ככל שעוברות השנים הפיצול מחריף.
ההחלטות שלו ברובם מתקבלות על פי מה יחשבו ואיך הסביבה תגיב וכמעט בכל החלטותיו בחיים ככל שהוא משמר דפוס זה בחייו , הוא מוצא את עצמו יותר ויותר "יושב על הגדר " רגל אחת פה רגל אחת שם ונותן לחיים להחליט בשבילו מעדיף לשמור על ניטרליות.

מי שמרצה בסוף לא מרוצה

מי ששם את צרכי  הסביבה לפניו לאורך זמן בסופו של דבר נמצא בסביבה שבה כולם מרוצים והוא לא ,
הפחד שמא לא יקבלו אותו מניע אותו וכשאנחנו מונעים מפחד תמיד הוא מתממש , אתה מפחד מנטישה של בת זוג  ולא מוכן להתחייב בזמן שאתה יושב על הגדר אתה אכן תינטש , אתה  מפחד שיפטרו אותך מהעבודה ולכן נותן 200% מעצמך בעבודה בסופו של דבר תפוטר , התסכול גדל, הפיצול בין הפנימי לחיצוני מעמיק.

היות והחיים והאקזיסטינס תמיד נותנים לנו כאב בכדי שנתעורר שוב יחווה המרצה כאב עז שמתחיל בבטן ומתפשט לחזה ששוב ושוב מוכיח לאותו אדם את הידיעה הפנימית העמוקה ש"לא מגיע לו" כאשר השיעור לא יילמד בפעם הראשונה הוא יחווה את אותה סיטואציה שוב ושוב שבכל פעם רמת הכאב תעלה והאדם יפנה את התסכול וחוסר האהבה העצמית כלפי עצמו.
עכשיו אם תמשיכו כך , שוב ושוב החיים יכווצו אתכם תחיו באותם " מקומות בטוחים" תמשיכו לרצות מדי פעם תקבלו סתירה מהחיים , בתוך תוכם תאמרו כבר התרגלנו והנה לכם קורבן מושלם.
אדם אשר מרצה נע כמטוטלת ימינה ושמאלה רק מגיב למה שקורה סביבו ולא באמת יוצר וחי את המציאות והחלומות שלו, תלוי ברגשותיהם של אחרים ותמיד נמצא ב"חוץ" הקולות החיצוניים הם אלו שמנהלים את חייו כך הוא מתנתק מההוויה מהוויה הבסיסית והמרכזית שלו שגם היא דורשת לעצמה קבלה ואהבה עצמית לפני הכול.
האדם המרצה אף פעם לא מרוצה  בעיקר כי לאורך השנים הוא כבר שכח מי הוא באמת , מה הרצונות האמיתיים שלו ואיזו מסגרת הוא רוצה לייצור לתיאטרון חייו ויותר גרוע מכך הוא מרגיש תחושת ניצול וכאשר הוא ]וגש אדם אשר מציע לו יחס שיוון ומקבל אותו כפי שהוא המיינד שלו ייעשה הכול בכדי לשכנע את עצמו שהאדם ממולו רוצה ממנו משהו שלא יכול להיות שאוהבים אותו ככה סתם ללא תמורה ויעמיד את חבריו במבחנים חוזרים ונשנים עד שאלו יעזבו אותו ואז גם את זה הוא יקבל  וגם ירגיש שהוא יצא "בסדר" הוא לא הלך זה האחר שבחר.
" ואהבת לרעך כמוך" נאמר כבר בימי חז"ל ואין משפט טוב יותר בכדי להבין איך יוצאים מהלופ הזה ואני לא מדברת על אהבה עצמית שגובלת בנרקסיזם אלא באהבה עצמית בריאה כזו שמסמנת גבולות ברורים וחזקים בינך לבין האחר , כשאדם עומד על שלו ויודע עד איפה הוא מוכן ללכת ומתי לעצור לא בגלל הסביבה אלא בשל צרכיו הפנימיים האמיתיים החיים תומכים בו והוא גם מוערך יותר וגם חווה חיים עם פחות לחץ ורגישות מיותרות.

איך הופכים ממרצה למרוצה ? 





















בשלב הראשון והחשוב ביותר , האדם צריך להגדיר לעצמו מה חשוב לו מה הוא רוצה מהחיים? לאן הוא שואף? איזו משמעות הוא רוצה לתת לקיום שלו ולטפל בעצמו להעניק לעצמו לפחות אחת לשבוע , הליכה לטיול רגלי עם עצמו, טיפול אלטרנטיבי כזה או אחר , מתנה קטנה או דיסק שמאוד רצה לקנות , משהו קטן רק בשביל עצמו, וכן לעשות את זה  יחד עם כל התשלומים שחייבים להתבצע , אחרי הכול נפש בריאה יותר חשובה  מכל דבר אחר.
בשלב השני אחרי שהוגדרו גבולות בריאים לעצמכם, אחרי שהגדרתם מה אתם מוכנים ולא מוכנים לעשות , אחרי שהחלטתם לתת לעצמכם , תעמדו על זה ! שום דבר ואף אחד לא יתמוטט  אם אתם לא תהיו זמינים או תעמידו את שעת הריצה היומית שלכם לפני כל האחרים.
מכיוון ששינוי הזה עבור המרצה הוא מפחיד ביותר , שימו לב לא ליפול בכל פעם שאתם תעמידו את הגבולות והרצונות שלכם לפני אחרים ותקשיבו ללב שלכם ולא ל"קולות החיצוניים" תתעורר התנגדות שתתחיל אצלכם , סביר להניח שפחד יציף אתכם , חרדות נטישה  ורצון לחזור ולרצות  בתמורה לכמה פירורי תשומת לב וקבלה.
ככל שתתמידו בהרגלים החדשים ההתנגדות של אלו סביבכם שהרגלתם אותם בזמינות ושימת צרכיהם
לפני אלו שלכם יהיה יותר קשה ותתקלו בהתנגדות לשינוי , ההתנגדות של הסביבה הקרובה אליכם יכולה ללבוש צורות רבות , החל מביקורת , דיכאון , העלמות והתעלמות, איומים לפיטורין ועד לאיום בנטישה במקרה של מערכת יחסים.
אל תתמוטטו מכיוון שפעמים רבות תגובות אלו הם ניסיונות למניפולציה רגשית שמטרתם  לגרום לכם לרגשות אשמה וכיווץ שיחזיר אתכם למצב "הנוח" בעבור סביבתכם, הבונוס הוא כמו תמיד רק למתמידים ככל שתבנו יותר ויותר פנימה ותעמיקו את הגבולות עם עצמכם ותעמדו מול הסביבה ותציבו אותם שוב ושוב כך הפיצול שבתוכם יקטן ההרמוניה הפנימית תהיה מאוזנת יותר  וככל שאתם תכבדו יותר עצמכם ותאהבו את עצמכם לא תהיו זקוקים לאישורים חיצוניים על מי שאתם או ביזה דרך ובאורח פלא אלו שיכרו אתכם יכבדו ויאהבו אתכם יותר.
כמו תמיד התנועה היא  לנפש בריאה היא תמיד מהפנים אל הבחוץ,  אתם בוחרים לחיות קודם בשביל עצמכם,מי שיישאר לידכם אלו האנשים שבאמת אוהבים אתכם ואתם חשובים להם,  מי שיבחר לאט לזלוג מחייכם החוצה כנראה היה שקרי ולא באמת העריך או אהב אתכם בתור בני אדם אלא רק " השתמש" בכם ולכן אין פה הפסד אלא רווח נטו שלכם.









אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על תגובתך :-)