כולנו קונטרול פריקס. מכורים לשליטה בכל פרט, בכל רגע, אבל בעצם עבדים שנשלטים על ידי השיטה. מה אנחנו מפסידים? ואיך זה קורה לנו? אולי די?
 |
| © Lila Benharush |
נכנסתי לבית הקפה לפגישה עם חברה שלא ראיתי לפחות חודשיים. היא ישבה שם עם מחשב מחובר בין קבוצת אנשים, כולם נעים בין הפאלפון ללפ-טופ בקדחתנות כאלו עולם שלם תלוי על גבם. ככה זה כנראה: ככל שהעולם מתקדם, פלאי הטכנולוגיה שולטים בנו, הפכנו עבדים מכורים לשליטה. חוסר ודאות הוא הפחד הכי גדול שלנו ואנחנו מסרבים לתת לו מקום בחיינו.
הבעיה היא שהמציאות והחיים אינם ניתנים לשליטה. לא הייתה לנו שליטה כשנולדנו להורינו המסויימים, אין לנו כל שליטה לגבי הרגע בו נעזוב את העולם. מרוב פחד מהלא נודע, מהחיים פיתחנו לנו מטריקס: ברוכים הבאים לאשליה הגדולה של השליטה. סידרנו לנו פלאפונים שידאגו שנהיה זמינים בכל מקום ובכל זמן, ארגנו לנו לפ-טופים ובכל בית קפה רואים אנשים שלכאורה באו לפגישה חברית, אך מחוברים למכשירים האלו ולא מחמיצים אף מייל. שלא נדבר על עדכונים טלפוניים של חדשות און ליין בטלפון ועל עדכון של כל רגע בחיים בטוויטר. לא נראה לכם קצת מופרע הסיפור הזה?
מה אנחנו מפסידים?
כמעט הכל. מרב הרצון שלנו שהכול יהיה לפי התכנית שלנו, מרב הרצון שלנו להחליט לגבי כל דבר ועניין, אנחנו מאבדים את הזרימה הספונטנית, נכנסים לתקיעות שמפרה את השלווה ואת זרימת החיים על בסיס יומיומי. הניסיון לשלוט בא מפחד ומחוסר אמון בחיים, במקרים קיצוניים מדובר בחרדה. לא סתם העולם המערבי שטוף בכל מיני תרופות וכדורים, ועל כל בעיה קטנה ממליצים לקחת כדורים ולתקוע עוד קצת את אנרגיית החיים, שממילא נתקעה.
אנחנו קמים בבוקר, יושבים בתוך פקק ובמקום לנצל את הזמן הזה לקצת שקט, מתחילים בטלפונים ובסידורים. איך הפקק הזה לא יהפוך לפקעת עצבים? כולנו או מנהלים או כפופים לבוס שהוא פריק קונטרול. כל המקרים הללו צפויים להיגמר בהתקף לב, לחץ דם גבוה או פשוט שבץ מוחי. גם אם אנחנו נחשבים למעולים בתחומינו וליצרניים בפועלינו, למרות הפלאפון החדיש והמכונית הנוצצת והמותגים המעטרים את גופינו – אנחנו עדיין עבדים. איבדנו את החופש שלנו.
במערכות היחסים מלחמת השליטה בשיאה, מגיעה לגבהים שטרם ידעה האנושות. אחוזי הזוגות שמצליחים לצלוח את העשור הראשון לזוגיותם הולך ומתמעט. העולם המערבי הביא איתו פתיחות מאוד גדולה, וכל אישה וגבר היום מוצפים בגירויים, מה שכל רגע מעלה את השאלה: רגע, אולי יש משהו יותר טוב בחוץ? אולי יש מישהי או מישהו אחר שם בשבילי?
אנחנו נכנסים לתוך מערכות יחסים כשכל אחד מאיתנו מגיע עם מטען התניות חברתיות וציפיות מהאחר, לצד הצורך האנוכי להיות נאהבים והרצון העז שיכילו אותנו. סביר להניח שהצד השני נכנס עם אותם ציפיות וצרכים בדיוק לתוך הקשר. האם זו אהבה? ואיך יכולה בכלל אהבה להתקיים כאשר כל אחד מבני הזוג מלא בכל כך הרבה ציפיות מצד אחד ומצד שני פחד להמשך שרידותה של הזוגיות הזו? אלפי שאלות מתעוררות ברגע שאנחנו פוגשים אדם שאנו רוצים לקרב לחיינו, נכנסת מערכת של דרישות וכללים, ציפיות ותסכולים, ומאמץ של שני הצדדים לשלוט האחד בשני - זה בדיוק ההיפך מאהבה.
איך זה קורה לנו?
מלחמת השליטה מרקיעה שחקים: מי ישלוט יותר ביותר שטח ביותר זמן? אנחנו שולטים באנשים, אנחנו שולטים בילדינו, אנחנו שולטים בכל מקום ובמקומות בהם אין לנו שליטה - ישנו הרבה פחד. המערכת מונעת על בסיס פחד. עכשיו זה נהיה משחק מוחות אכזרי אבל פשוט, הוא מנסה לשלוט בי אני מנסה לשלוט בו, כל אחד בטוח ש"הוא" יודע מה טוב ו"הוא" צודק - האגו נכנס למגרש והסוף ידוע לכולם.
אהבה כאמור היא בדיוק ההיפך משליטה וכשאנחנו עסוקים כל כך בלשמור על הרגשות ועל הלב שלנו בשליטה, האהבה לא יכולה לפרוח. כאב, דרמה סבל ובסופו של דבר בדידות, דווקא משגשגים כאן ואז כל אחד נשאר שולט, חזק, צודק ועם עצמו.
גם בעבודה, במיוחד "בתקופה כזו", של צמצומים וקיצוצים, אפשר ללחוץ עוד, לתת למחוג של מד הפחד והחרדה לטפס קצת. כך אנחנו מוצאים את עצמו מהדקים בלית ברירה עוד קצת את רמת השליטה, ואם המצב ממש חמור - השבח לאל, בשביל זה המציאו לנו ציפרלקס ושלל תרופות שייסעו בהפחתת החרדה ובקיום עבדות טובה יותר.
הילדים שלנו הם הנשלטים הכי טובים. ילדה שלא ענתה לנייד שלה כששיחה עם חברתה תזכה לגל של תלונות וביקורת על כך מהוריה. מה היא לומדת? בכדי למנוע את הכאב, היא נצמדת לטלפון, מתחילה לדווח, יוצאת מהכאן ועכשיו ועוברת למוד שילטה - מזל טוב! עוד דור של עבדים נולד.
אפילו מערכת האמונות שלנו נשלטת. מערכת האמונות שלנו מגיעה מהמשפחה, מהבית, מההורים, מהחברה. במשך השנים אנחנו גם מפתחים מערכת אמונות משלנו וכשחס וחלילה אנחנו נהנים ממשהו שלא כלול במערכת הזאת - אנחנו פורצים במלחמה. מה שמצחיק בכל הסיפור הוא שכולנו חושבים שאנחנו חופשיים. למרות שאנחנו כלואים, עבדים לשליטה, משועבדים לרצון שלנו לדעת עוד. אנשים שמנסים לשלוט בחיים, למעשה איבדו את הקשר שלהם לילד הפנימי שלהם, לשמחת החיים ולספונטניות בחיים.
ככל שאדם מנסה לשלוט בחיים, ככה הוא נהיה מיובש, דאגן, קמצן וחסר אמון בתהליך הטבעי של החיים. ככל שאדם שומר על שליטה, הוא נהיה חסר שליטה - פרדוקס שכזה. כי המציאות האמיתית היא שאין לנו שליטה, אין עוגן להיאחז בו, אין מה להבין מלבד כאן ועכשיו, ולכן החיים הטובים והנפלאים נועדו למי שיש לו אומץ לתת אמון בחיים ולחיות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך :-)