היא
תובענית ודורשת נוכחות מלאה כאן ועכשיו והיא חמקמקה מחייבת אותי להיות בנו- מייד בשביל שהיא תשיר את שירתה...
אין איתה שום כללים של זמן מקום או שעה וכשאני לא נענת לקריאתה היא פשוט מכאיבה, זו ההשראה , המוזה הרוח הזאת שנכנסת ללב ולגוף ומכריחה אותי לעסוק ביצירה.
 |
| © Lila Benharush |
במשך שנים נלחמתי בה , ניסיתי להטביע אותה בכל דרך אפשרית , עם כל חומר אפשרי אך היא לעולם לא נכנעה ובמהלך השנים הבהירה לי שזה ממש לא עניין של בחירה לפחות לא בשבילי , היא השולטת כאן , היא זו שבחרה והדרך היחידה היא פשוט לתמסר אליה, לתמוסס בתוכה לתוך יצירה.
אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק באותה רוח מסתורית , ירדה ההבנה שאין בידיי שום בחירה " אמנות או נמות" נאמר תמיד אילולא רק האנשים שאינם יוצרים אלו מסביב היו מבינים או חווים אותה בטח דרכי הייתה הרבה יותר קלה ...אבל לא איתה לא עם היצירה.
המוזה תמיד מגיעה מוך מקומות בלתי צפויים , מכריחה להרגיש אותי לחוות את כל קשת הרגשות, הכואבים ואפלים וגם השמחים והורודים הכול בקיצוניות אין מקום לחצי דרך איתה טוטאליות מוחלטת! שמתבטאת החוצה על הקנבס מביאה איתה הקלה גדולה.
הרבה שנים הייתי יושבת בת קפה בוהה בעוברים ושבים ברחוב ופשוט מקנאה באותם אנשים שקמים בבוקר הולכים לעבודה , חוזרים הביתה טבועים בתוך שגרה שנראתה לי כל כך קסומה , כל כך חמימה , בטוחה וקלה.
כבר ארבע שנים שאני הולכת ונכנעת ומתמסרת באותה טוטאליות שהיא מבקשת ממני , לא שואלת למה
אני מתעוררת עם דחף בלתי ברור באמצע הלילה , רק בשביל לשרטט רעיון שעלה לי במוח שלא ייעלם עם הרגע הבא ...אני גם מבינה ויודעת שדרך
הביטוי הזו באה ממקום אחר , מקום גבוה יותר שלא קשור למיינד וגם לא קשור
בהכרח אליי , אני רק הכלי , אני רק הצינור שמבטא אותה.
שלי , אין בכלל שום שליטה בה או בבחירה שלה בי ...וגם מתחילה להבין איזו מתנה גדולה אני מקבלת איתה , איך אני לא יכולה לדעת או להבין חיים שהם אחרים, איך אני לא מסוגלת ש"ימסגרו " אותי שיקבעו אותי , כי אי אפשר למסגר את רוח היצירה אי אפשר בשום דרך ל"אלף " אותה שתתאים לעולם היומיומי הנורמלי , היא פשוט לא מכאן...
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך :-)