מוות כתזכורת לחיים

אם יש דבר אחד שהוא וודאי , זה המוות מרגע הלידה  השעון מתחיל לתקתק ייתכן ותחייה חיים ארוכים יתכן  ותחייה חיים קצרים , יכול להיות שיהיו מלאים באושר ויכול להיות שיהיו מלאים בצער וכאב  , באיזו דרך שלא  תבחר , הסוף יהיה אותו הדבר.

עשיר , עני , חולה בריא  יש דבר אחד שהוא משותף לכולנו  כולנו נמות , נלך אל הלא ידוע ...אז למה שאנחנו נתקלים במוות אנחנו כל כך מזועזעים , כל כך חרדים ? ככל שאנחנו לא מקבלים את עובדת קיומו של המוות  כחלק מהחיים , אנחנו לא מסוגלים  לחיות את החיים במלוא יופיים והדרם. 

אתמול בערב קיבלתי תזכורת נוספת  לעובדת היותנו כל כך אירעיים וכל כך זמניים ...הסיבה לא משנה אף פעם את התוצאה  , זה היה סרטן אלים ונדיר שהשבית ב6 ימים את בת דודתי  היקרה .

במשך 6 ימים  כל טלפון שצילצל  חיכנו לבשורה , כל בני הדודים, האחים  והשבט הגדול  שלנו  ישבו בבית חולים עם ידיעה ברורה שזה הסוף ...שנייה של תקווה לא ניתנה בבית החולים  אפילו הרופאים עברנו לידנו  ומדי פעם הזכירו לנו  שזה עניין של שעות , הגוף הפיזי קרס והסרטן אכל כמפלצת טורפת כל שעה עוד חלק בגופה. 

ביקשו ממני לא להכנס לחדר בו היא שכבה לי היה חשוב , להניח יד ולאחל לה מעבר קל ונעים  לשלב אחר , נתקלתי כבר לא מעט בסרטן בחיי , חלק ניצחו אותו  , חלק התמוססו  לעולם הבא ,כזה  אכזרי מהיר וחד משמעי ללא כל סיכוי לתקווה  עוד לא פגשתי. 

בגיל צעיר מאוד כבר נפגשתי עם המוות , לפעמים פחדתי ממנו הדחקתי אותו ולעיתים דווקא השתמשתי ב"תזכורות האלו " כמורה לחיים ...הידיעה הברורה שכל רגע החיים יכולים  להגמר תמיד מכניסה לפרופורציות...

 הידיעה הזו  גם דחפה אותי הרבה פעמים לקחת סיכונים, להלך על  הקצוות , להיות טוטאלית. 

ועדיין , כולנו חיים באיזו הכחשה מטורפת מתכננים חיים שלמים , עסוקים בהתלבטויות נצחיות, נמנעים מהתנסויות כאלו ואחרות וחיים בעבר ובעתיד הרבה יותר מאשר בהווה מבלי לדעת האם יהיה לנו עתיד או מה יביא איתו הרגע הבא . 

הפחד מהמוות על פי אושו  הוא בבסיסו הפחד מהלא נודע , הפחד מהמוות ומהלא נודע הוא  גם בבסיסו הפחד מהחיים , כי כל החיים הם תעלומה אחת גדולה ולא נודעת ...כך שככל שהפחד שלנו מהמות יותר גדול ככה הפחד שלנו מלחיות את החיים בכאן ועכשיו בטוטאליות גדול וכשאנחנו מפחדים למות ומפחדים לחיות אנחנו מפסידים את כל הדרך את כל המסע. 

 המוות מגדיר את החיים וההפך אז למה אנחנו מתכחשים לו? אולי אנחנו מפחדים ? אולי כי בעידן הידע אנחנו חייבים לכל דבר הסברים הגיוניים, אולי ואולי כי הדממה של המוות רגע אחד לפני שהכול מסתיים ולפני משהו חדש נכנס יוצרת ואקום ריק שקצת קשה לנו להכיל.

מדיטציה מלמדת מוות , אולי זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מפחדים ממנה לא רוצים להרגיש ...אהבה עמוקה מלמדת מוות כיוון שהיא מחייבת את מותו של האגו , של האני הנפרד. 

מוות וחיים שלובים אחד בשני , בלתי ניתנים להפרדה ובכדי לחיות את החיים בשמחה בחגיגה , באהבה באותנטיות , חייבים להיישיר מבט למוות בעיניים ולקבל אותו באותה אהבה והשלמה כמו שאנחנו מקבלים את החיים.

המוות הוא קפיצה קוונטית מגוף אחד, מצורה אחת לצורה אחרת, אבל עבורך אין זה סוף. מעולם לא נולדת ולעולם לא תמות".אושו

מוקדש ללימור בת דודתי היקרה, שסיימה  את תפקידה בעולם הפיזי היום 31.7.12 ♥♥♥

ויצאה למסע בצדו השני של החיים♥♥♥

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | פרסום  בניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק