החושך אף פעם לא מפחיד אותנו כמו האור

 כן האגו שלנו לוקח אותנו למחוזות אפלים חשוכים ופעמים רבות בגלל ההרגל ל"אפלה " ולקשיים שנכנס אור אנחנו כמעט ולא יכולים לראות ...לפעמים נדרש קצת מרחק של זמן בכדי להבין מה בדיוק קרה ואיך במו ידי  יצרתי לעצמי מכשול .

לפני חודש וחצי בערך הודיעו לי מגלריה שרציתי ועדיין רוצה להציג בה, הודעה חגיגית,   על הזדמנות להציג שם  תערוכת סולו , בהחלט הגשמה של חלום תערוכת סולו ועוד בלונדון בירת האמנות העולמית , יחד עם הבירה והגשם המטפטף זה יכול ללכת בהחלט מצויין. 

תת המודע שלי שמה לעשות חקר שנים רבות את החשכה במיוחד בתחום האמנות , אחרי כל כך הרבה אנשים  וגם משפחתי במהלך חיי ששכנעו אותי לזנוח את האמנות , שמלאו אותי בפחדים בנוגע לעתידו של אמן  וצורת החיים ה"לא בטוחה " הזו  כאלו שיש משהו בטוח בחיים כנראה עשו את שלהם תת המודע שלי בהצלחה רבה מכשיל לי את התוכניות האמנותיות פעם אחר פעם.

בשמחה , רינה והמון  התרגשות פניתי לגלריה בכדי לבדוק תאריכים עלויות של משלוחים , ואלו חברי  צוות דרושים לתערוכה הזו ואז ההזדמנות הראשונה שהייתה לי להתעסק בדבר אחר , לייצור קצת כאוס ולהסית אותי מהמסלול  האמנותי שהייתה לקחתי! ובגדול !

לקחתי כל הצעת עבודה שניתנה לי ויחד עם זאת במשך חודשיים שלושה גם ביטלתי המון עבודות , כי הם "קטנות " מדי , כי לא שווה לי , כי  האגו לא נתן  לי לקחת כל עבודה ובעיקר חזרתי לתפקיד " סנטה מריה הקדושה " שנותנת עזרה , הכלה והכוונה לכל חבר , ידיד או בן משפחה במצוקה , שהיה לי זמן פנוי ישבתי לשתות בירה או לגלגל לי "קטנה" ככה שעוד משהו יחזק את "השכחה " . 

האמת היא שעד היום שהיה לי כמה שעות לשבת בסשן של איפור להיות בובה ולא לזוז , אז פתאום זה הכה בי , הרבה דרמה והשלכה מטורפת על אנשים של הפחד שלי , לא שהתערוכה לא תתקיים אלא מזה שהזמינו אותי והנה חלום  ענק הולך להתגשם ולהיות מציאותי. 

הפחדים האלו שהתחילו לצוץ לפני חודש וחצי ויחד איתם ערימה של תירוצים למה אי אפשר להגיע לתערוכה הזו הביאו אותי גם לדרמות מיותרות ולהשלכות הפחדים שלי שבכלל לא קשורות לאנשים ולבזבוז אנרגיה משווע ונתינת אנרגיה רבה מדי בחלומות ועשייה של אנשים אחרים.

© Lila Benharush

האמת, אני מכירה את זה גם לפני  תערוכה שהוזמנתי בבריסל עשיתי הכול בכדי להרוס אותה וזה בכלל לא משנה על מי או על איזה נושא יוצא הפחד הזה , היכולת הזו להרוס לעצמנו את החלומות הגדולים מהפחד שהם יתגשמו הוא פשוט בלתי יאמן, הרבה מאיתנו עושים את זה רוצה לעשות את התערוכה בלונדון ופתאום נטועה פה בהתחייבות עבודה למשך חודשים ...

אני כאן כותבת על האמנות , כי זה גם תחום קרוב לליבי וגם כי  כבר שנתיים וחצי מאז סדנת דרך האמן שאני עסוקה בשיקום יצרתי שכולל תרגול יומי ושבועי שאני מחוייבת אליו ומבצעת אותו כל יום בשנתיים וחצי האחרונות.

 שיורד האסימון אני תמיד חוזרת לספר של ג'וליה קמרון לבדוק האם זה מה שקרה ? והנה מה שהיא כותבת: " אנשים חסומים רבים הם למעשה בני אדם חזקים ויצרתיים מאוד שהוטבעו בהם רגשות אשם לגבי חוזקם וכשרונם .מבלי שיקבלו טיפת הערכה , הם משמשים כספקי כוח למשפחותיהם וחבריהם , המנצלים ומבזבזים בחופשיות רבה את האנרגייה היצרתית שלהם .כיוון שיש להם רגשות אשם לגבי כשרונם , הם נחבאים אל הכלים מפחד פגיעה באחרים וכתחליף הם מכאיבים לעצמם "  ואכן  הרבה אמנים עסוקים במשך שנים בהרס עצמי מתמשך , לפעמים זה סמים לפעמים אלכוהול , לפעמים איזו התמכרות לרעיון או פנטזיה ולפעמים זה פשוט לעצור ולחסום את מה שיוצא ביצירות. 

עשייה של אמנות כמוה כגילוי סוד פרטי . בגילוי סודות כרוכים , מדרך הטבע פחד ובושה . נשאלת השאלה "מה יחשבו עליי ברגע שיידעו ?"זו שאלה מפחידה , במיוחד אם בעבר גרמו לנו להתבייש בגין סקרנותנו , דעותינו ונסיונותינו- החברתיים, מיניים או רוחניים. " ג'וליה קמרון 

באמנות אי אפשר לזייף , משהו אותנטי ועבודות מרגשות הן כאלו שבאות מתוך ליבו של היוצר , הרעיונות שלנו  והאמנות בחיים, חוויות טראומטיות כאלו ואחרות שמוצאות ריפוי דרך היצירה  ולעיתים השקפת עולם שהיא במעט שונה מאנשים אחרים. 

למרות שלדעתי יצירת אמנות היא לכולם ברמת התרפיה והנפש , ברמת הקריירה זה כבר שייך לבני המזל שקיבלו כשרון, אני לשמחתי קיבלתי.

כל עבודה שיוצאת החוצה חושפת את האמת הפנימית של האמן , מי שמכיר עבודות שלי תמיד שואל אותי אחר כך שאלות על העבר שלי ועל חוויות כאלו או אחרות בחיים, זה מדהים איך כל אחד נותן פירוש שונה ועדיין אפשר לראות את האמת הפנימית, אולי זה מה שנותן בתור אמנות את הרגישות לראות בצורה חדה יותר אנשים ולראות את המקומות שהם כל כך מתאמצים להסתיר.

האמנות מציבה אותי עירומה וחשופה על הבמה , יחד עם כל חשיפה של עבודות מתעוררים פחדים פעם זה היה  קיצוני ולאט לאט עם האימון אני מרשה לעצמי לחשוף עוד ועוד מעולמי הפנימי , זו הסיבה שכרנאה כל כך מפחיד אותי לעשות תערוכה שכל הפוקוס יהיה רק בי,כל השיקופים , כל ההארות של מבקרי אמנות וכל אלו שיראו אותי ככה עירומה פגיעה עם הפצעים , עם הפחדים עם כל הדברים שלא כל כך בא לאגו שלי לחשוף.

© Lila Benharush

אמנות מעלה הרבה פעמים כעסים של אנשים אחרים , היא חושפת לא רק את האמן עצמו או את עצמי אלא את החברה ,מי שמתבונן באמנות לא תמיד רוצה לראות את מה שקיים בחברה בשוליים השקטים מה שלא נוח לראות מכסים , מי שחריג סוגרים במוסדות , מי שמכור מתוייג ומוסתר כנגוע , וכמובן את כל הפחדים , הזכרונות והטראומות של אנשים שלא עובדו בעבר , זה נחשף וזה רב הזמן מכעיס.

" הפעולה של עשיית אמנות חושפת את החברה לאמת של עצמה .אמנות מוציאה דברים לאור .היא מאירה אותנו .היא שופכת אור על פינות חשוכות בתוכנו .היא שולחת קרן אור אל מקור החשכה שבנו ואומרת: אתם רואים עכשיו ? כשאנשים לא רוצים לראות משהו, הם כועסים על האדם שמראה להם.הם הורגים את השליח.
ילד שבא ממשפחה אלכוהוליסטית מסתבך בצרות בבית ספר ובחייו המיניים .מפילים על הילד את האחריות לבושה שהביא על המשפחה .האם הילד בייש את המשפחה   ? לא. הילד הוציא לאור דברים מבישים על המשפחה.

אמנות פותחת ארונות, מאווררת מרתפים ועליות גג.אמנות מביאה החלמה .על מנת שפצע יגליד יש להראות אותו תחילה.פעולה זו של חשיפת הפצע לאוויר העולם , פעולת האמן נתקלת בתגובות הגורמות לבושה .

אמנים רבים מתחילים עבודת אמנות, מתקדמים בה היטב ואז מוצאים כמעט לקראת סיום , שלעבודתם אין כל ערך .אין טעם להשקיע יותר .פסיכולוגים מכירים היטב חוסר עניין פתאומי שכזה (" זה לא חשוב " )כמנגנון הסתגלות שיגרתי שמטרתו להדחיק כאב ולהסתיר פגיעות " ג'וליה קמרון 

אז כן , ככה התת מודע שלי כמעט הצליח להכשיל לי חלום אמנותי , דפי הבוקר שלי כבר שבועים לפחות מלאים בהשלכות וכעסים על אנשים ומצבים שנוצרו  שלחלוטין לא קשורים.

עד שלפתע פתאום עלתה בי המחשבה היי כבר עשית את זה ? הרי את מכירה את המנגנון ...שהתחלתי להציג עבודות שלי לפני 4-5שנים עשיתי את זה אחרי התערוכה הראשונה ,פשוט עצרתי מידרתי את עצמי מהאמנות למשך מספר חודשים , הייתי עסוקה בעשייה וביצירה ועדיין לא ביצירת האמנות שלי , לקח לי כמה שנים  להבין את זה שאני משתמשת באנשים ובמצבים בכדי לחסום את כל מה שצף ועולה בעבודות שלי , אי אפשר לשקר ,אי אפשר להסתיר הכול פתוח שם וזה מה שמאפיין את כל העבודות שלי מצד אחד רוחניות וחיבור  חזק לאהבה ולחיים ומצד שני כעס שנאה והרבה כאב ...כמובן שאת העבודות שהן "נעימות " יותר קל לי לפרסם את אלו המדממות יותר קשה.

לתערוכה דרשו ממני גם מעבודות היותר קשות שלי שחלקם נעימות לעין אך המסר שלהם הוא מאוד קשה וחלק אפילו אלים מלא בכעסים ותסכולים על התנסויות מהעבר שרק בשנים האחרונות באמצעות היצירה אני מעבדת אותם ובכלל מעכלת אותם.

לתומי חשבתי שעכלתי והבנתי מספיק אך היום אני מבינה שאני שוב ממפחדת לחשוף , מפחדת מהביקורת , מפחדת ממה יגידו ומה יחשבו ובוחרת באופן אוטומטי בתת מודע להעסיק את עצמי בדברים אחרים או לייצור לי אי איזון כלכלי בכדי לא להחשף , בכדי לא לעשות את מה שאני חולמת לעשות ורוצה בגדול ועד הסוף.

יש משפט שאני תמיד מזכירה לעצמי , הפחד הכי  גדול שלנו יושב במקומות שבהם קיימת התשוקה הכי גדולה , והפחד הכי גדול שלנו הוא דווקא האור ולא החשכה.

יחד עם הפחד ואולי בגללו , אני בוחרת להמשיך , כי  להדחיק את היצרתיות לאמן זה בערך כמו להרוג  את נשמתו במנות קטנות טיפין טיפין....

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק