פריימל עם שאקורה

 

פריימל עם שאקורה מאת: לילה

 

 "הלו" ענה לי הקול הכי מוכר לי

אמא, מה שלומך?

" אני בסדר"

"הכול בסדר"? ניסתי למשוך זמן, כי איך לעזאזל אני אבקש ממנה עכשיו לא לדבר איתי כל השבוע

ועוד יותר גרוע, זה איך אני יסביר לה בדיוק איזה סדנא אני עושה.

"כן, מתי את באה לבקר"? הנה זה מתחיל תנשמי הורתי לעצמי ...ועוד לפני שאני עונה היא כבר מתחילה "את לא היית פה לפחות שבועיים, אין לך קצת זמן לאמא שלך?"

"לא נכון" אני ישר מתגוננת כילדה  

"אולי אחרי הסדנא, אני אגיע?"

" עוד סדנא? מה עכשיו?" ולמרות שהפרידו בינינו 83 ק"מ ראיתי את שתי הגבות שלה מורמות

ואת פיה מתעקם בחוסר שביעות רצון.

"על מה?" הא התעניינה, נו אף פעם היא שואלת על מה ודווקא בזו היא שואלת

"עלייך, קצת על אבא " ...שתיקה.

"טוב" ענתה לי אמא שלי שמטון הדיבור ניתן היה להבין שהיא איננה מרוצה כלל מהרעיון.

"אני עושה סדנת פרימל ואני אני לא אהיה זמינה  כמובן לטלפון וגם אחרי הסדנא אני אצטרך כמה ימים של שקט מכם.. " המשכתי להסביר את עצמי.

"לא הבנתי " היא נשמעה כבר חסרת סבלנות , הסדנא חמישה ימים ואחרי זה מה? גם שקט"

" כן, עניתי בהיסוס קצת...אני אתקשר שאני יחזור לעצמי"  

"טוב, היא נאנחה בחוסר סיפוק משווע תעשי מה שטוב לך, אני לא אתקשר אבל תתקשרי"  

היא הורתה לי באופן שאינו משתמע לשני פנים.

  ניתקתי את הטלפון עם קצת רגשות אשמה כי מי אם לא אמא שלי יודעת לעשות לי רגשות אשמה ככה במיידית בכלל בלי להתאמץ, אני נשבעת שיש איזה קורס סודי למניפולציות אימהות שמתחיל מייד שהילדים מתחילים לפרוס כנפיים והן עוד נאחזות בשנות הילדות. וזה לא משנה כבר בת אהיה תמיד יש איזושהי תחושת מחויבות.

החוסר שקט כבר ניקר בי כי ממש רציתי לעשות כבר את הסדנא הזו  מצד אחד ומצד שני רציתי למצוא תירוץ ולצאת ממנה, הרעיון של סדנא בה אני יעבוד על כל הפינות היותר חשוכות שלי מול הוריי לא היה לי קל.

  הלכתי לכמה דקות לעבודה ומשם הפנו אותי החוצה " סיימת להיום הודיע לי חגיגית שותפי למשרד, נפגש אחרי הסדנא".

  ישבתי בחוץ צופה באנשים שמתקבצים לסדנא מכל הצבעים , מכל הגילאים, ידעתי שאת כולנו מניע דבר אחד כולנו כאן בכדי לשבור ולנתק את הדפוסים ש"ירשנו" מההורים.

המידע שהיה בידי היה די דל , כבר דיברתי עם מספיק אנשים שעשו אותה ועדיין לא הבנתי כלום, הסדנא היא תעלומה מכולם שמעתי את המשפט " תהיי שם טוטאלית תחווי  אחר כך נדבר" אף אחד לא היה מוכן לשתף אותי לקראת מה בדיוק אני הולכת.

אני חושבת שבאותם צהריים עישנתי בשרשרת וזה אחרי הפסקה של חמישה חודשים מסיגריות וכל גופי היה דרוך לקראת הבאות.

  תחילת אפריל האביב מבצבץ לו החוצה וכבר אפשר להריח את הקיץ...איך אני יעשה את זה? אני תוהה ביני לבין עצמי והאמת מי יכול ל"הרוג " את הקולות של אמא שלי ואבא מהילדות הם יושבים לי שם טוב , טוב ומי רוצה בכלל להיכנס לזה אולי באמת הדחקה יכולה להיות פתרון לא רע הרי היא שירתה אותי לא מעט שנים...

   נגמרו התירוצים ,מתחילים

  בקבלת המלון  אני כבר רואה את חלק מהחברה שיעבירו איתי חמישה ימים אנשים זרים אני מנסה להבין מה הביא כל אחד מהם לסדנא , איזה סיפור או דפוס הם הביאו מהבית מנסים למנף אותו מחוץ לחייהם? מתכנסים , האמת שכולם באווירת פחד משהו מתרגשים אך גם יודעים ששם נצטרך לתת עבודה מלאה בלי הנחות. 

  בשעה 4 אחרי הצהריים כבר נכנסו לאולם נוף , מקום שבהחלט לא זר לי אבל מהצד של המפיקה ולא המשתתפת הרגשתי בבית ומיד עם שיחת הפתיחה התחילו החרטות, נו מה זה כל החוקים האלו? זהו הילדה שבי התכוננה לקרב התנגדות ראויה לשמה. נכנסים פנימה פגישה ראשונה עם שאקורה  המנחה והצוות והיא מתחילה לתת הוראות על חוקי מה מותר ומה אסור וזה בדיוק כבר השלב שאמרתי לעצמי אוקיי מותק, עכשיו הזמן לברוח להגיד חברה לא מתאים לי , התבלבלתי, לא נראה או משהו חיכיתי שאולי לפתע לא יוכלו בלי נוכחותי במשרד או משהו שקרה ולא קרה מאותו רגע שהחלטתי להישאר הייתי בהתנגדות! 

  איך אני יכנס לכעוס על אמא איפשהו בפנים יושב לו ילדה קטנה מוגנת בתוך חומה עוד מפחדת שייתפסו אותה ומגינה בחירוף נפש על הוריה.

כל יום רציתי ללכת כי מה?מה אני צריכה את זה איך שהתחילה הסדנא רציתי ברוח אבל פאקיניג לאן? הסדנא הייתה אצלי בבית לאן אני אברח? 

  איך שהתחלנו כבר התחלתי  לעשות בעיות ביקשו לרשום במחברת ואני העדפתי סתם לשכב על הדשא,  בחיי שהרגשתי כמו בכיתה ד מציירת על עצמי בשיעור ומתפללת שהמורה תעזוב אותי בשקט ו"המורה" הזו הביכה אותי בפני כל הכיתה. 

  זה כבר יומיים שאני נמצאת בתוך הסדנא וכל רגע רוצה לצאת ממנה החוצה, באמת לא מבינה לרגע מה אני עושה פה ובטח לא מה ייצא לי מזה? יומיים בפנים ואני מסרבת להתמסר לתהליך, כאבי ראש חזקים והגוף שלי צורח מתחנונים לקצת ניקוטין בגוף, בחיי שחיפשתי בדלי סיגריות על הרצפה...

  הסדנא בשתיקה ככה שחוץ מלצרוח על האיטלקייה הקטנה הזו שעומדת מולי אני לא ממש מסוגלת לשום דבר,אחרי יומיים של התנגדות קשה והגנה מאסיבית על אמא ואבא שלי וכמה מילים של שאקורה שפגעו בול פגיעה!  זה יצא! התפרץ כמו הר געש מבעבע בלבה רותחת ושורפת היה רגע או שניים שהתקשיתי  

להבין מה יצא ממני איזה זעם, איזה כעס אלוהים איפה זה היה קבור. 

  פסגת הפחד

 

© Lila Benharush

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    "מטומטמת,!"

 צעקתי בתוך ים של צעקות לעבר אישה קטנה  שיכולה בקלות להיות אמא שלי

"תסתמי כבר!תעזבי אותי בשקט, מה נדבקת דווקא אליי?"

האיטלקייה הזו בהחלט יודעת לעשות עבודה אבל די! זהו זה הגעתי ל0 אחוזי הכלה חובטת בכריות

וצורחת לחלוטין בלי שליטה על מה שיוצא ממני ואני לא מרפה מהמנחה ,

"בת זונה, מטומטמת צרחתי עליה פשוט תשתקי כבר! " המשכתי להפנות את הזעם אליה

  הרגשתי כמו לימון סחוט שמנסים למצוץ ממנו עוד ועוד וכמה כמה אפשר נו באמת!הרגשתי שאני רק רוצה ללכת ולחבוט באישה הזו שנעמדה מולי ורק ליבתה את הזעם בתוכי, מעולם לא הרגשתי שאני רוצה להרביץ למישהו אבל באותם רגעים חבטתי בכזו עוצמה בכרית שהמילוי התפזר ממנה ועברתי לאובייקט אחר להרס תוך כדי שאני בוכה ומבולבלת. 

האישה הזו הצלחה להטריף אותי כל מה שרציתי באותם רגעים שתהיה חולה תיפול תחליק ראיתי שוב ושוב את הסצינה חוזרת אחד המנחים נעמד ואומר מצטערים יש לנו בעיה המנחה חולה\עייפה עצובה או משהו לעזאזל שיוציא אותי מזה.

  הרגשתי כאלו דוחקים אותי לכלוב צר מלהכיל את כל הרגשות המטורפים שהיו שם ואז זה התפרץ לא יודעת מה הפתיע אותי יותר, זה שהייתי בכזאת טוטאליות או זה שהזעם והכעס שיצאו מתוכי לא היו מביישים את הוולקנו באיטליה...מבעבע, רותח ומסוכן. 

  כמו מחשב שבבת אחת לחצו לו על כל הכפתורים יחד והוא לא מצליח לזהות לאיזה פקודה להיענות קודם,בתוך ים הצעקות לרגע השתתקתי מביטה סביבי, תוהה איך כל זה יוצא ממני ודקה אחרי המשכתי לצרוח כאלו אין מחר.

לא עניין אותי יותר כלום , לא המנחה , לא האנשים סביבי פשוט רציתי להוציא את כל מחול השדים שהיה קבור בתוכי.

  מדי פעם ניקרה בי המחשבה שאני ככה פותחת וחושפת את כל הפצעים שלי ובדיוק שם שחשפתי אותם התחיל הריפוי אחרי התנגדות עזה , נתתי את כולי לתהליך התמסרתי סופית לתהליך. 

  הימים שאחרי 

© Lila Benharush 

 

 

 

 

 

 

 

 

    ברגע שהסתיימה הסדנא פצחתי במסע דילוגים נוסעת לרקוד, ערב אחרי ערב, חברים נסיעות הכול  חוזרת כולי מלאה במרץ כאלו כלום לא קרה, במילים פשטות הדחקה ואפילו טובה. חודש אחרי התחיל התהליך הרבה דפוסים מהילדות החלו לצוף אצלי והאמת רק עכשיו ועדיין עולים דברים.

  הפריימל הוא תהליך מאוד מתמשך , הסדנא הייתה רק יריית הפתיחה לדרך חדשה עם עצמי, לאף אחד לא אמרתי עדיין אתה חייב ללכת , אצלי זה העיר חומות גדולות של התנגדות אבל אני יכולה לומר שזהו בהחלט אחד התהליכים היותר משמעותיים שעברתי עם עצמי ואחד הכלים החזקים של הריפוי שמלווים אותי עד היום שנה אחרי.

  למי שמוכן ללכת מעבר לגבולות של עצמו ולחקור את המקומות החשוכים והפצועים מימי ילדותינו מול ההורים זהו תהליך עוצמתי במיוחד.

ההתחברות שלי אחורה בהחלט עזרה לי ומתחילה להראות דפוסים חדשים שמתקיימים  בחיי עד היום,

  לא חייבים לעשות את זה וגם תוכלו לעבור את החיים בלי השאלה היא האם  אתם מוכנים להמשיך לתת לדפוסים הישנים שלכם לנהל אתכם , אני לא הייתי מוכנה.

  נכנסתי מפוחדת ומבוהלת , תוהה מה כבר היא תוכל להוציא ממני שעדיין לא יצא ובכל זאת יצא והתפרץ האמת שהחלטתי לכתוב על הסדנא הזו שרק היום כמה חודשים אחרי  כי אני יכולה לראות ולקלוט את ההבנות שצמחו  מתוכה אני בהחלט חושבת שזהו תהליך חשוב עוצמתי ומשחרר מאוד, משיהו אז יופי אם יש אנשים שתמיד חיים עם הוריהם בשלום אז זה לא מתאים אותי הדהימו הפתיחות והצוות המקסים שליווה את שאקורה, לפני חודש בדיוק פגשתי את שאקורה באחד הפסטיבלים עם עיניים לחלוחיות פשוט הלכתי חיבקתי אותה וכל מה שהיה לי להגיד לה , היה תודה שלא ויתרת לי.

אני אישית שמחה שסגרתי קצוות,( או לפחות התחלתי)  עם הילדה הפנימית שלי בנוגע לילד הפנימי שלכם תשאלו אותו אולי גם לכם זה יעשה כמו לי רק טוב.

 

 

 Primal Transformation Process Part I

 פגישה מחודשת עם הילד הפנימי
Becoming an Individual
מנחה:  שאקורה
6-10 במרץ, 2012 | כפר הנופש, חוף פולג

 

  פרטים נוספים

 

 

 

 

  29

 

| כרים:   052-3965035  |סוקי: 050-5260271  

 

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק