מותר לגעת

תינוקות נולדים עם הצורך במגע, אך מסלול החיים ושלל נורמות חברתיות דוחקים את הצורך הזה הצידה. אם תתבוננו פנימה, תגלו שהוא עוד שם. למה שלא תתנו לו מענה?

 

© Lila Benharush

 

שעות של מילים, ימים של דיבורים נמסו להם ברגע אחד למקום אחר, מקום פשוט, מקום שלמילים אין בו מקום. לא היה עוד צורך להסביר או לתרץ, פשוט להיות, להתמוסס בתוך הידיים הגדולות שעטפו אותי. אבל אחרי כמה דקות החלו להתעורר בי שאלות, המיינד החל לשלוף את פחדיו בזה אחר זה. 

תחושות מיניות התחלפו להן בתחושות מבוכה אפילו, קצת אי נוחות. האם אני יכולה לסמוך על הגבר הזה? אולי אני פאסיבית מדי? אולי ההיפך, אני אקטיבית מדי? האם בכלל נעים לו ואולי בכלל הגבר הזה רוצה רק סקס? מה זה אומר עלינו? מצד שני, התחושה שליוותה אותי הייתה של רכות מחבקת, ללא מאמץ.

לאט לאט, המיינד, אחרי התנגדות של כמה דקות, פשוט הרפה ונרגע, נמס כולו לתוך ענן רך ונעים של חיבוק. יש משהו במגע פשוט לשם מגע, שמבלבל ומהתל בנו. מאיפה זה בא? בעולם של ציפיות על גבי ציפיות ושל צורך מתמיד בסיפוק מיידי, דבר פשוט כמו מגע נעשה כמעט מגונה. כמעט ולא ניתן לגעת רק לשם המגע ואם כבר נוגעים באחר, מחבקים או מלטפים, הפירוש ברוב הפעמים הוא מיני. זה לא חייב להיות ככה. 

מגע מאפשר לנו את היכולת להיפתח, לחבק, לגעת בעצמנו קודם כל. הוא מאפשר את היכולת לראות את האדם מולך כמו שהוא, מאפשר העברת מידע בכמויות עצומות האחד על השני, והוא דורש את היכולת להיות טוטאלי עם האחר ולסמוך על עצמי שאדע וארגיש מה נכון ומה לא נכון.

 ההבדל בין מגע למגע מיני

כל אחד מאיתנו נולד עם הצורך הבסיסי למגע. תינוק נולד לעולם וחייב שיחבקו, שיכילו, שילטפו אותו. ככל שהתינוק מחובק יותר ומלוטף יותר, כך הוא גדל בתחושת ביטחון. אדם אשר לא חווה מגע כילד, יתקשה ביצירת מערכות יחסים אינטימיות וישנם מחקרים רבים שאף קושרים הפרעות אכילה, תקשורת לקויה, אלימות ושאר צרות לא רצויות עם חסכים רגשיים כאלה. בכל אחד ואחת מאיתנו עדיין גר ילד קטן שזקוק לכרבול, לחום ולמגע של אהבה. אך בכדי להיות במקום של לחבק ולגעת, אנו נדרשים להפנות את תשומת הלב שלנו פנימה לתוכנו, מה שבפני עצמו מהווה פעולה קשה בעבור האדם המערבי, אשר חושיו מכוונים כמעט באופן תמידי החוצה, אל הגירויים החיצוניים. 

מגע אוהב ימלא אותנו בביטחון פסיכולוגי, בדימוי גוף חיובי, בתחושות של אינטימיות, נועם ותמיכה. רבים הם האנשים בעולמנו אשר יש להם קושי ממשי להיפתח באמת עד הסוף, להיות אינטימיים עם האחר ועם עצמנו. רבים מאיתנו מגנים על עצמנו בשלל מסכות ותחפושות, אם זה במסגרת התפקידים המקצועיים שלקחנו על עצמנו או התפקידים החברתיים. היות וכאמור האדם זקוק למגע בכדי לייצר לעצמו דימוי עצמי חיובי, ביטחון והשתייכות, מצא לו האדם דרכים חלופיות למגע פשוט וישיר. רוב הזמן זו מיניות, המיניות היא אחד האמצעים הכי שכיחים לקבל ולחוות מגע.

מיניות שלעצמה היא נפלאה, מענגת ומהווה חלק חשוב בחי היום יום שלנו, אך מיניות היא נגזרת של אינטימיות והיכולת לחוות מגע. לכן, ללא היכולת לגעת לחבק וללטף ולהכיל את האחר, לא תוכל מערכת יחסים אינטימית להתפתח ובוודאי לא לאורך זמן. כאשר יעבור היצר המיני האינסטינקטיבי, יהיה צורך בהתרגשות חדשה, בסיעור מיני יצרי חדש, וכך ממשיך הגלגל להסתובב מבלי שלמעשה הענקנו לעצמנו את הצורך הראשוני להיות מחובקים ומכורבלים, ולא משנה בני כמה אתם.

סקס בלבד לא יכול להחליף את החום והמגע שכל אחד מאיתנו זקוק לו. אני שומעת נשים רבות שבשל הבלבול הרב, שכחו לגעת, נסחפו קצת אחר הגישה הגברית בעיקרה, ומבקשות אינטימיות והכלה בסטוצים חד פעמיים. נשים שמפחדות לגעת ולחבק, שמא תתפרש התנהגותן כזולה. לחלופין אני פוגשת גברים שקופצים ממיטה למיטה בניסיון נואש למלא את הצורך במגע. מצבם אפילו חמור יותר בשל ההתניה החברתית של "לספק את האישה" ו"להיות גבר", שבעטיה לא יעיזו לומר לאישה "אני רוצה רק להתכרבל איתך הלילה".

קחו את חומות ההגנה האישיות והוסיפו להן התניות חברתיות עמוקות וקשות שיש לנו בנוגע למגע, והנה לכם בית כלא מושלם, עם חומות של בטון, גדרות תיל וכמה רוטביילרים נובחים בפתח. איך תתקרבו? הפחד ממה יגידו עליי, ממה יקרה אם מישהו ידחה אותי מהלך עלינו אימים, למרות שכולנו זקוקים לקצת מגע, חום ואהבה.

במקום להתגונן, אפשר לגעת

 

אנשים שוכחים שחיבוק אחד, ליטוף אחד, דקה של תשומת לב - יכולים להזין אותנו וגם את האחר

העור הוא נקודת המפגש של הגוף מול העולם. לגוף שלנו יש זיכרון מדהים שזוכר את הכול. המגע יוצר השפעה חזקה על מערכת העצבים. הוא מרגיע וממריץ את הגוף בו זמנית ומסייע בשחרור אנדורפינים, אותם הורמונים מעוררי שמחה ורוגע שמצויים בתוכנו, ללא צורך להכניס כימיקלים חיצוניים לגוף. בית המרקחת הפרטי שלנו בראש מצייר אותם לבד, אם רק נאפשר לו.

בסדנאות ובפסטיבלים הרוחניים שהתפתחו בארץ תראו אנשים רבים הולכים עם חיוך דבילי ותמים על הפנים. למה, אתם שואלים? פשוט. יש באותם פסטיבלים או סדנאות את הרשות ואת המרחב הבטוח שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו לחבק, ללטף ולערסל את האנשים שנקרים בדרכנו.

 אחרי שחוזרים הביתה ישנם עוד יומיים–שלושה בהם תחושת ההיי מושלת בכיפה, עד שהיא מתחלפת לה שוב בניכור בין אנשים בעולמנו. גם במערכות יחסים קרובות קיים הניכור. אנשים חיים זה לצד זה ושוכחים לגעת, שוכחים שחיבוק אחד, ליטוף אחד, דקה של תשומת לב - יכולים להזין אותנו וגם את האחר שעומד מולנו.

ומה עם מישהו ידחה אתכם? זכרו שמי שדוחה אתכם למעשה דוחה את עצמו, שהוא לא חושב שמגיע לו לקבל את המגע שהוא כל כך זקוק לו. ועד שהוא לא יאפשר לעצמו, אתם לא תוכלו לעשות את זה בשבילו. למען עצמכם, תמשכו להעניק חיבוק ומגע לכל מי שאתם אוהבים.

לאן נושבת הרוח בפייסבוק |  הצטרפו לרשימת התפוצה של הניוזלטר | פרסום  בניוזלטר | סדנאות יחסי ציבור ושיווק

Follow @LILAPRP