כמה דברים אנחנו מבטיחים לעצמנו לעשות אחרי החגים? דיאטה, הרשמה למכון כושר השנה אתם מבטיחים לעצמכם במלוא הרצינות אני אדאג לעצמי , השנה אני אצא לחופשה השנה יהיה אחרת., השנה
אני אעזוב את העבודה ואעבוד במה שאני אוהב... כל אחד בתחומו שלו אבל הבנתם את העניין.
"אחרי החגים " זה המשפט הכי פופולארי בחודש תשרי לא משנה במה אתה עוסק או מי נמצא סביבך, הכול נהיה אחרי החגים , זה בכלל לא משנה אם אתה עושה משהו או לא עושה זה פשוט תירוץ בינלאומי בהחלט מקובל על העם.
וגם אם במקרה היה בכם פרץ של אנרגיה ורצון לעבודה לוקח 2 טלפונים בדיוק בשביל לומר לעצמכם טוב אף אחד לא נמצא נעשה את זה אחרי החגים.
זהו תירוץ הדחיינות הכי טוב שלנו ואף אחד, אבל אף אחד לא ייקח אותנו מאיתנו , אחרי החופש הגדול , אחרי החגים תמיד אחרי... מה שנקרא תרבות מחר כך ? ומה עם עכשיו היום ? יש כזה זמן אצלנו?
הרי אם תביטו במבט חד ובלתי מתפשר תגלו שאת רוב הדברים שהבטחתם לעצמכם בפרוש השנה החדשה השנה הבטחתם גם שנה לפני ועוד אחת לפני... והם תמיד נשארו "אחרי"
 |
| © Lila Benahrush |
אז למה מחר כך?
מחר כך זה נוח! זה די טיפשי הרי מחר נצטרך לעשות את אותו הדבר אז למה לא להיפטר מזה היום ?
מה יקרה מחר שלא יקרה היום? אין זמן אחר ומחר לעולם לא יבוא מה נעשה לכל מחר יש עוד מחר... עד שיום אחד נגמר, אולי קשה לנו לעכל את העובדה הזו אבל יום אחד נקום בבוקר ולא יהיה יותר מחר , אמנם אנחנו רואים שזה קורה אצל אחרים אבל אנחנו מכחישים לא קטנים.
עכשיו האמת? בבסיס ההוויה שלנו אנחנו לא עצלנים ולא בגלל שאנחנו לא רוצים לעשות משהו אלא בעיקר בגלל שאנחנו מפחדים לצאת מהדפוסים הכול כך מוכרים ובטוחים בשבילנו.
אין זמן אחר מלבד עכשיו , אין זמן אחר לנסות ואין זמן או שינוי שלא יביא איתו מערבולת רגשות ,פחדים שיפוט רצון לחזור אחורה לאותה "ביצת חיים" המוכרת והידועה.
פעמים רבות, רבות מדי אני שומעת חלומות של אנשים ויחד איתם את החבר של "מחר כך" "אבל" כן הם צמד די מנצח השניים האלו.
"אני רוצה לעזוב את העבודה שלי אבל ממה נחיה? "
"לא טוב לי להיות כאן , אבל לאן אני אלך ואז בא משפט המחץ "יום אחד אני אעזוב יום אחד אני אעשה את זה ?" ומתי יבוא היום הזה? כל יום שעובר לא ממש חוזר וככה זה אם נרצה או לא נרצה .
אבל הוא התירוץ הכי פופאלרי שאני מכירה יש כל כך הרבה "אבלים" בחיים שלנו אני רוצה לעשות
הפופולאריים ביותר
" רוצה אבל אין לי זמן" שזה בין התירוצים הכי שמישים והכי קלושים מניסיוני עם זמן הוא מאוד אלסטי ואיכשהו באופן פרדוכסאלי ככל שאתה עושה יותר דברים יש לך יותר זמן.
בדרך כלל אלו שאין להם "זמן " מנצלים ביעילות בערך שליש מהיום שלהם ושאר הזמן מתמרחים , בדוק! זמן הוא מאוד אלסטי מה שאני אספיק בשעתיים מישהו אחר יספיק בחצי שעה , למה ? לא כי הוא זריז כי הוא ממוקד מטרה זה הכול.
אני רוצה ...אבל לא יכול להתחייב עכשיו" לא יכול להתחייב זה אומר בגדול לא מוכן להתחייב לעצמי לשמחתי ורווחתי , התחייבות יוצרת מסגרת בעבודה , בזוגיות בכל מקום , ברגע שיש מסגרת אפשר לצמוח לא תתחייב לשום דבר איך תשנה דברים? לא תשנה תוכל לצמוח פרא לכל כיוון ולעולם לא ממוקד, גם פרחים וצמחים גדלים בתוך ערוגות ככה בטבע ככה גם אנחנו.
"אני רוצה אבל היא\ הוא לא יסכימו " עוד תירוץ קורבני והפעם גם מאשים גם תירוץ וגם לתלות את האשמה באחר ? זה אבל ממש , אבל ממש נמוך... אין מה לעשות איתו חוץ מלהבין שגם על הסיפורים שלנו כדי לקחת אחריות.
"אני רוצה אבל אין לי כסף" זה חזק , זה התירוץ הכי טוב שיש , אחרי שנתתם מאגר תירוצים ושללו אותם תשתמשו בזה ...אין לי כסף, כאשר מעלימים את התירוצים מחליטים שעושים משהו מתחייבים עליו באמונה שלמה ובלי פחד פתאום גם מגיע כסף מין קסם כזה של היקום.
אז רגע נעצור , נבין למה יש לנו כל כך הרבה תירוצים? למה אנחנו מתחייבים מבטיחים ומפרים קודם לעצמנו, אחר כך לאחרים? איך נדמה לנו שקיים שינוי רק הדמויות משתנות? איך אנחנו עושים עבודת מודעות חודש חודשיים נמצאים בהרגלים חדשים ואז חוזרים לדפוסים הישנים?
הכאוס שמביא השינוי.
 |
| © Lila Benharush |
החיים הם דבר משתנה כל רגע שונה מאוד מהשני , לפני רגע בדיוק היית רגוע ושליו כמו נזיר בודהיסטי בהימליה עכשיו אתה מבעבע כמו הר וולקנו פעיל.
הכול זז כל הזמן זז , איכשהו בתוך כל הכאוס הזה והשינויים אנחנו מנסים בכל כוחנו להיאחז ולמצוא סדר , למצוא משהו "בטוח".
מה קורה שאנחנו מחליטים לעושת שינוי? מה קורה בעצם שאנחנו מודיעים ל"מחר כך " ובן זוגו הנאמן "אבל" שהם לא רלוונטיים יותר?
הגיע "אחרי החגים " המיוחל ונניח שהבטחתם לעצמכם השנה לטפל בעצמכם ולעקור מחייכם דפוסים שאינם משרתים אתכם יותר, נניח והחלטתם להתמקד במה שחשוב לכם במטרות שלכם ופחות לרצות את הסביבה , דפוס הרסני שכולנו לוקים בו לרצות את ההורים , לרצות את בן הזוג , לרצות את הבוס רק שכולם יאהבו אותי רק שיגידו עליי ש"אני בסדר".
ההתחלה היא קלה , בניגוד גמור למה שנהוג לחשוב, אני חושבת שהתחלות הם ממש קלות , כל התחלה שתעלו על הדעת התחלה של עבודה תמיד נחמד משהו חדש, פרצופים חדשים , מקום חדש לקום אליו בבוקר, קל.. מערכת יחסים חדשה התחלה קלה ניצוצות בעניים הכול עדיין שטוח אין עומק , גם קל... משב רוח רענן תמיד קל ובדיוק ככה גם תחילתו של שינוי.
ההתחלה כפי שאמרתי תהיה קלה , בגאווה אתם גם תספרו לחבריכם שהחלטתם להתמקד בעצמכם , תרשמו לטיפול אחת לשבוע , תתמקדו בבניית העסק שלכם או המשרה שרציתם ובאושרכם הפנימי .
יעבור חודש , יעבור חודשיים ואז יתחיל הכאוס , מה לא יציפו לכם החיים ממולכם... פתאום החברים הכי טובים שלכם ששירתתם נאמנה יאמרו לכם שאתם נעלמתם וחושבים על עצמכם , מניפולציות משפחתיות בכלל אין על מה לדבר , סביר להניח שבאותו זמן תריבו עם הבוס , בבית יהיו תקלות וחגיגה שלמה כל הסדר המוכר והידוע מתפרק ואז מה אומר לעצמו אדם?
אה... הסיפור הזה לא עובד , המיינד ייתן תירוצים הטוב שביניהם "ככה אני " או "איזה מין בנאדם אני "
או תעשו צעד קטן קדימה ואז תאשימו את הסביבה פתאום כולם יהיו אשמים לא צודקים ובין לבין תנסו לחנך את הסביבה שלכם ללכת גם בדרך שלכם וכמו דון קישוט שנלחם בתחנות רוח תרגישו שאתם נלחמים בחיים ואז תתקפלו אחורה חזרה לאותה משבצת ידועה , תחזרו לרצות את המשפחה , את החברים , תחזרו לעבודה המוכרת כי זה "בטוח" ויהיו לכם הסברים ממש משכנעים כמו "כנראה זה לא הזמן " או אני אתחיל לחסוך כסף ואז אצא מהעבודה וכדומה...
אז איך זה קורה ? שכל פעם שאנחנו מחליטים על שינוי פנימי עמוק העולם מסביב משתגע? אז זהו זה שזה לא העולם זה אתם עם עצמכם ולכוח המסתורי הזה שמונע מכם לייצור שינויי קוראים " התנגדות"
התנגדות לשינוי
 |
| © Lila Benharush |
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך :-)