כמה עצוב איך שהתרגלנו ....

התרגלנו לחיות במקום שמלחמה היא חלק מהחיים...ככל השהשנים עוברות אני מבינה שאנייותר ויותר מתעלמת מהחדשות ודווקא לאחרונה הן היו כל כך כיפיות , כל כך מרעננות משבי המאה , התקוממות חברתית ...סוף סוף בישראל אשר תמיד יעה ויודעת לקדש את המתים קם קול שקורא לנו לחדש את החיים , זה התחיל בגביע קוטג' ונגמר במחאת ענק על דיור ועל הבקשה הפשוטה לחיות....ולא להיות מתים מהלכים או להפסיק להסתפק בלהיות שורדים

ביום חמישי אחרי שסוף , סוף התעסקנו בדברים אחרים וכבר כמעט חלמתי על איזה כייף יהיה להשתעמם ולדבר רק על מזג האוויר הגיעו הידיעות על פיגוע האוטובוס  וזה המשיך והתגלגל עוד ועוד עד טילים בבאר שבע הרוגים ,פצועים עוד פעם אזעקות , עוד פעם מהדורות חדשות שלא נגמרות...ואותי זה ישר זרק  להתעלמות מוחלטת , בתור מי ששהתה בצפון במלחמה בקיץ  לפני 5 שנים וחוותה את עניין הטילים על בסיס יומיומי יכולהלהעיד שהעניין הוא סיוט מלווה בחרדות שקטות וגדולות וכאלו...רק כאלו ממשיכים כרגיל , לצערי היום פתאום קלטתי שהתנתקתי לחלוטין , נכסתי לבועה של כתיבה של עבודה יצירה לא משנה מה ועם ההבנה שגם זה יעבור ...הרי אנחנו רגילים

כל כך רגילים לשגרה הזו של בטחון שברירי ומתעתע שהיום עסקים כרגיל , בפייסבוק על הקוטג דברו הרבה יותר, סדנאות ואירועים נשלחו וגם אני שלחתי אימייל או שניים שיווקיים עולם כמנהגו נוהג  והאמת שזה מזעזע ,  מזעזע שהשגרה מנצחת אולי אם כולם יבינו איפה אנחנו חיים , אולי עוד כמה מוחות מילטנטים יתעוררו ויבינו  אנחנו חייים בתוך מלחמה כל הזמן לפעמים היא מוחצנת יותר וקצת עולה על פני השטח ולפעמים לא אבל המתח הזה נמצא שם כל הזמן...ועל מה רבים? על אדמה על שטחים  ? על מי צודק ומי קובע? אלו מלחמות אגו שלא רק שאינן מביאות לתוצאות אלא רק מחריפות את המצב

ואני בא לי שנריב על קוטג , בא לי שנעשה הפגנות בכדי לשפר את איכות חיינו לא על הזכות לחיות ...מרגישה שהעניין הבטחוני הזה האפיל לנו על כל פינה אפשרית אז אולי עדיף לוותר על איזה חתיכת אדמה או שניים ובמה שנשאר למלא אותו בחיים 

לא בא לי טוב  היום הזה ...ואני מקווה שהימים האלו יגמרו באותה מהירות שבה התחילו  לתושבי הדרום ולכולנו ...מגיע לנו קצת שקט פה 

מוזמנים להשאיר תגובות, לשתף ולהעביר את הלאה מה שאתם לא עושים, איפה שאתם לא נמצאים שיבוא לכם בטוב :-) מוזמנים להצטרף ללאן נושבת הרוח בפייסבוק