יחסי ציבור ושיווק לסדנאות, פסטיבלים ואירועים

זה בכלל לא הדרמה שלי? מה אני עושה כאן?כולנו מכירים את הסיטואציות האלו בחיים למישהו קרוב אלינו קוראת דרמה ואנחנו נכנסים לכזו הזדהות שהדרמה הזו כמעט נהיית שלנו. החיים הם רגעים מלאים התרחשויות כל הזמן השאלה איזה משחק אנחנו משחקים ולמה?השבוע כבר מצאתי את עצמי שואלת איך זה בכלל קשור אליי? וכשבדקתי לעומק הבנתי שזה באמת לא קשור אליי ואני יכולה להרפות ולהרגע.  ובכל זאת דרמה יוצרת אקשן כמו מעיין סרט מתח מעניין איך זה ייגמר ? והרבה יותר מרגש לחיות בדרמה מאשר סתם בשגרה יומיומית מבורכת ככל שתהיה...זה אחד מההרגלים של שנים שההכחדות שלהם לפחות אצלי היא איטית אולי איטית מדי.  אחד החסרונות בלחיות עם פחות דרמה בחיים הם תחושה כזו שהכול רגוע ואולי לפעמים רגוע מדי , לפעמים זה ממש נראה כאלו כל העולם רץ לו ואני עושההכול לאט ...ברשימת המלאי של מה עשיתי היום תמיד יש כל כך הרבה דברים ובכל זאת יש פחות מאמץ, אז אולי חיים בלי דרמה הם חיים של עשייה ללא מאמץ אלה בקלילות.  אז למה בכל זאת אנחנו נסחפים לדרמות שלא שייכות לנו? למה תוכניות הריאלטי שהן כולן דרמה אחת גדולה כל כך נצפות?  תרבות שלמה נבנתה סביב דר

השעון נדמה כמו שהוא הפסיק לזוז...הזמן נמרח לו ונמתח לו ככה גם המתח שנמצא אצלי בגוף , תחושה מעורבבת של בכי, הקלה שמחה וכאב תחלפת לה דקה בדקה. היום אני עושה את זה זה כמעט 7 שנים משנת 2003 שרב חיי ורב פעולותיי היו בשביל משהו/ מישהו אחר , בעלי חיים, מיזמים ופרוייקטים, ילדים אוטיסטים שהתמסרתי להם בכל כולי, כספי נוכחותי ומילאו את חיי היום אני נפרדת מאחד המעוגנים החזקים בחיי. זה התחיל בקריאה פנימית בדיוק לפני שנה בזמן ששכבתי לי מתמכרת מהשמש בחופי גואה , משהו בלב פשוט אמר זהו זה עכשיו את, עכשיו האמנות שכל חיי רציתי להגשים ולא יצאה כי לא היה זמן, עכשיו אני משחררת כל מה שכובל אותי ועושה כמו קול חזק כזה שאומר - עכשיו אני לא מתוך מקום של אדישות לעולם ולמצוקותייו פשוט הבנתי שחוץ מאת עצמי אני כבר לא יציל אף אחד. במהלך השנה הזו היו הרבה מתחים לא להאחז בשום דבר בכלום וזה בהחלט מפחיד חוץ מקריאה הזו בבטן ומספר תעוכות שהשתתפתי בהם בארץ ובאירופה, לא היה שום דבר שאמר לי כן את בכיוון הנכון את יכולה להתפרנס ולחיות בדיוק, בדיוק ממה שאת אוהבת לעשות בלי פשרות בלי מה יהיה אם... ופחדים שצפו ועלו, לקחת קילו אומ

כל עכבה לטובה זה סוג של משפט נחמה כזה או אולי זה באמת נכון , יש לנו את אותם דברים בחיים שחשובים לנו שאנחנו רוצים שייקרו כאן ועכשיו ולפעמים מתחילים להם כל מיני עכובים ועוד דברים מוזרים בדרך כאלו נראה שהאקסיטניס בכבודו ובעצמו אומר לנו רגע , שנייה תעצרו כמעט תמיד העיכוב הראשוני נוצר בשל נסיבות שלא ממש תלויות בנו והעיכובים הבאים אחריו זה כבר אנחנו יוצרים בצורה חזקה מאוד עם האנרגיה שלנו ועם ההתנגדות לעיכוב ככל שאנחנו מתנגדים יותר למכשול הזה שמגיע בדרך או אולי נקרא לו משוכה שצריך לקפוץ ככה אנחנו נכנסים למקום קשה יותר עם עצמנו ומייצרים עוד ועוד עיכובים. בסופו של דבר אחרי עכובים כאלו ואחרים ואם אנחנו עדיין מתעקשים על מימוש המטרה שלשמה יאצנו לדרך , משהו קורה בזמן הזה ופעמים רבות לפחות אני מוצאת את עצמי אומרת איזה מזל שדברים התמהמהו להם כי בדרך קרו הרבה דברים. אז כן תמיד לפחות בשבילי כל עכבה לטובה הוא מבין המשפטים החכמים ביותר אנחנו באקסיטינז תמיד רואים תמונה חלקית קשה לנו לעלות למעלה בטח בזמן שאנחנו רוצים משהו מאוד ולהבין שיש דרך מסויימת שייידו המכוונת של האקזיסטינס מובילה והיא תמיד חכ

השקט , השלווה לפעמים יכולים להיות מלחיצים קצת, לא? איכשהו שדממה פתאום נוחתת לה במהלך השגרה זה מרגיש קצת כמו מוות או אולי תחושת שיעמום...מעיין הרגשה מוזרה משהו? אולי זה הסיבה שאנחנו חיים בלחץ כל הזמן נכון, זה לחוץ זה עמוס אנחנו בקושי מספיקים לנשום אך בכל זאת מרגישים "חיים" ואני לא ממש בטוחה שזה הטבע שלנו, לא סגורה על זה בכלל לחץ , עומס יתר ופחד הם לא הטבע שלנו, דווקא שקט ושלווה נראים לי הרבה יותר בריאים לנו. רב המחלות בעולם המערבי נוצרות מתוך לחץ , עומס יתר אז איך זה שאנחנו ממשיכים באותה דרך? יכול להיות שאנחנו מכורים ללחץ הזה? שבלעדיו וקצת שקט מרגיש לנו כמו מוות קטן. אצל עצמאים זה יכול להיות מלחיץ יום עבודה שקט ואז במקום להנות מאיזה יום של עשייה יותר שלווה ורגועה אפשר להכנס ללחץ מהדממה שנפלה עלינואו לחלופין אמא שילדים שלה יצאו לחופש שבוע פתאום נורא שקט ...ואז לוקח זמן ללמוד להנות מהשקט. אולי שקט פשוט מזכיר לנו מוות הדממה הזו שיכולה להזמין שיעמום או בהייה בחדשות שתכניס לנו קצת רעש וחרדות הרי מזכירה את המוות ואם יש לנו טאבו אחד החזקים בכל החברה המערבית זה המוות. המוות

אתמול אחרי שסיימתי את הסדנא , נשארתי לשוחח עם חברה ככה על הדרך שנייה לפני שאני הולכת החוצה ומסימת יום ארוך. הקשבתי וקשבתי ובעיקר שמעתי אני לא מספיק טובה אני לא מספיקה , אני לא נמצאת אני לא נוכחת.. וכל מה שרציתי לעשות היא לצעוק עליה רדי מעצמך די!!! מאיפה זה בא הסיפור הזה? שמה שאנחנו עושים הוא לא מספיק טוב ? למה לא מספיק טוב ? ואז נכנסתי קצת פנימה ונזכרתי גם בסיטואציות דומות בעצמי כמה פעמים האוייב הכי גדול שלנו הוא אנחנו , יש ימים שבהחלט אנחנו ישנים עם האוייב והוא אף פעם לא מחוצה לנו. אנחנו חיים בעולם כזה שכל הזמן דורש עוד וזה בסדר גמור אנחנו יצורים שמתפתחים לאורך השנים וכל עוד יש לנו שאיפות ורצונות וחלומות להגשים סימן שאנחנו חיים , אך מהצד השני אולי רצוי שרק מדי פעם גם נפרגן לעצמנו שרק מדי פעם נבין שאנחנו עושים את הכי טוב שרק אפשר תמיד . בכל נקודת זמן בחינו אנחנו עושים את המיטב ומדי פעם רצוי לתת לו למבקר הפנימי הזה איזה סטירה קטנה ולהשתיק אותו ולא להמשיך לשתף איתו פעולה די! אני שומעת את זה מכל כך הרבה אנשים לא עשיתי מספיק , היייתי צריך להתאמץ יותר שאנחנו יכולים . נקודה תפסיקו להא

השבוע אחרי כמה חודשים האמת אולי שנים , לקחתי עפרונות ציור דף חלק פשוט והתחלתי לצייר ,אחרי כל התיחכומים האלו של המדיה הדיגטלית וכל המדיומים המרובים שהצטרפו לעולם האקריליק והשמן פתאום בא לי פשוט, בלי מחשב , בלי צבעים בלי בדי קנבס ענקיים אלא פשוט עפרון וכמה שעות של העלמות בתוך כל פרט ופרט קטן כמה עוצמה יש בה בפשטות הזו בקלות בטבעיות. הטבעיות הזו והפשטות הזו טמונים בנו תמיד אז למה לעזאזל אני שואלת את עצמי ארגנו לעצמנו עולם כל כך מורכב וסבוך? או למה אנחנו מסבכים דברים פשוטים, יש פשוטות מאוד ברורה בחיים האלו בדיוק כמו בציור שזה מרגיש טוב זה טוב! שזה מרגיש רע, מאולץ או משהו ש"צריך "לעשות , זה רע ! מצחיק איזה דרך רוחנית והתפתחותית עברתי וכולנו עוברים רק בשביל לדעת את מה שכבר ידענו שהיינו ילדים ממש קטנים נעים לי וטוב לי אני נמצא , לא נעים לי רע או לא טוב שוברים את הכלים האמת אין יותר פשוט מזה , אולי בגלל שזה כל כך פשוט אנחנו מתחילים להסתבך בכלום יש לנו סיפורים , יש לנו תירוצים יש לנו הסברים אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה טוב זה טוב רע זה רע כל השאר מסביב זה הסיפורים שאנחנו מספ

רגע לפני ש2011 פוסעת לתוך חיינו אולי כדי רק לרגע אחד לעצור , לנשום ולראות בניגוד להרגלנו האנושי לחשוב מה עוד לא הספקנו לבדוק מה כן הספקנו ואני בטוחה שלכל אחד מכם יש רשימה גדולה. לפני יומיים מצאתי את עצמי בהפסקת צהריים מול הכחול הגדול, אין כמוהו בשביל להשקיט את המיינד ורגע אחד לנשום , אז אחרי שהתגברתי על רגשות האשמה בשם האקזיסטינס שעכשיו סוף דצמבר ואני שוכבת על חוף הים במזג אוויר אביבי מושלם...התחלתי עם הלקאה העצמית האהובה על כולנו אולי בגלל שאנחנו יהודים וזה "טבוע בנו",  ואולי בגלל שקיימת בנו הנטייה להשוות את עצמנו מול אחרים במקום מול עצמנו. מה לא הספקתי לעשות ב2010 ?לשמחתי הרבה זה נגמר אחרי דקה שהחלטתי להוציא דף ועט ופשוט לרשום איפה הייתי בדצמבר 2009 ואיפה אני עכשיו ופתאום הדף התמלא והתמלא והתמלא. ככה שהכול היה כתוב לפניי יכולתי לראות שעשיתי השנה כל כך הרבה , הגשמתי , יצרתי נהניתי, שניתי זוויות מחשבה ונפרדתי מהרבה דפוסים שליוו אותי בחיי ואז הגיע גם ההבנה המבורכת שאיזה מזל שעדיין לא "הספקתי הכול " איזה מזל שעם כל חלום שמוגשם נולד לו חלום חדש , איזה מז