יחסי ציבור ושיווק לסדנאות, פסטיבלים ואירועים

התרגלנו לחיות במקום שמלחמה היא חלק מהחיים...ככל השהשנים עוברות אני מבינה שאנייותר ויותר מתעלמת מהחדשות ודווקא לאחרונה הן היו כל כך כיפיות , כל כך מרעננות משבי המאה , התקוממות חברתית ...סוף סוף בישראל אשר תמיד יעה ויודעת לקדש את המתים קם קול שקורא לנו לחדש את החיים , זה התחיל בגביע קוטג' ונגמר במחאת ענק על דיור ועל הבקשה הפשוטה לחיות....ולא להיות מתים מהלכים או להפסיק להסתפק בלהיות שורדים ביום חמישי אחרי שסוף , סוף התעסקנו בדברים אחרים וכבר כמעט חלמתי על איזה כייף יהיה להשתעמם ולדבר רק על מזג האוויר הגיעו הידיעות על פיגוע האוטובוס  וזה המשיך והתגלגל עוד ועוד עד טילים בבאר שבע הרוגים ,פצועים עוד פעם אזעקות , עוד פעם מהדורות חדשות שלא נגמרות...ואותי זה ישר זרק  להתעלמות מוחלטת , בתור מי ששהתה בצפון במלחמה בקיץ  לפני 5 שנים וחוותה את עניין הטילים על בסיס יומיומי יכולהלהעיד שהעניין הוא סיוט מלווה בחרדות שקטות וגדולות וכאלו...רק כאלו ממשיכים כרגיל , לצערי היום פתאום קלטתי שהתנתקתי לחלוטין , נכסתי לבועה של כתיבה של עבודה יצירה לא משנה מה ועם ההבנה שגם זה יעבור ...הרי אנחנו רגילים כל

יחסי ציבור ואינטרנט -אנשים אנלוגים בעולם דיגיטלי: שלא תעצבנו את הפנדה מוזמנים להשאיר תגובות, לשתף ולהעביר את הלאה מה שאתם לא עושים, איפה שאתם לא נמצאים שיבוא לכם בטוב :-) מוזמנים להצטרף ללאן נושבת הרוח בפייסבוק

שאומרים בפשטות אי אפשר לקרוא למוות אבדן , אם באמת נהיה מחוברים לעצמנו תמיד כייף ומחכים לשמוע אותם מוזמנים להשאיר תגובות, לשתף ולהעביר את הלאה מה שאתם לא עושים, איפה שאתם לא נמצאים שיבוא לכם בטוב :-) מוזמנים להצטרף ללאן נושבת הרוח בפייסבוק

    אין לי ממש כוח לשמוע אותך או את התירוצים " ההגיוניים שלך " האני הגדולה שלי רוצה להמשיך בדרך שהיא בחרה, מצאתי את עצמי בזמן נסיעה אומרת בקול תקיף ורם לעצמי....כנראה שיש משפטים מספרים שנשארים ומהדהדים בראש זמן רב אחרי שקראנו אותם והמשפט הזה הגיע אליי מהספר הנפלא  כוחו של התת מודע  בספרו המקסים " כוחו של התת מודע" שנכתבה על ידי ג'וזף מרפי הוא מספר על טנור אחד שהיה נכנס ללחץ היסטרי עד שהיה מאבד את קולו לפני ההופעה ויום אחד הוא פשוט צעק" על " האני הקטן שלו לפני הופעה אולי תשתוק כבר אתה לא רואה ש"האני הגדול" שלי רוצה לשיר עכשיו ...כבמטה קסם קולו חזר והוא עלה להופעה מוצלחת על הבמה כן כוחו של התת מודע רבים וטובים כתבו על כך ספרים וספרים רבים עוד יכתבו על כך ועדיין לפעמים קשה לנו להפנים את העובדה הזו המיינד שלנו המוח שלנו נותן לנו בדיוק ..והאמת בדיוק מדוקדק את מה שאנחנו חושבים עליו ומאמינים בו , נכון לא תמיד קל להאמין בזה וזה גם דורש מאתנו אחריות למחשבות שלנו או יותר נכון , באיזה מחשבות , מילים וזרעים אנחנו משקים את המיינד שלנו

  מנהג עתיק יומין שלנו בני האדם הוא להציץ לדשא של השכן ולחשוב ששם ירוק יותר, רק מה אנחו שוכחים שמרחוק קצת קשה לראות את העלים  המצהיבים לכל אחד מאיתנו יש כאלו...כי ככה החיים שלנו בנויים לכל טוב יש את הצד ההופכי שלו יין ויאנג שחור ולבן , חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה והכול שאלה של איזה כוס מקבלת מאיתנו יותר תשומת לב...אני אישית אופטימיסטית מושבעת ( לרב זה עובד טוב בחיים) בכל פעם שיש משהו קצת רע...אני מיד מפנה את תשומת ליבי לצד השני הרי אם יש חצי כוס ריקה חייב להיות גם ההופכי שלו , חצי הכוס המלאה חצי הכוס המלאה יכולה להתייבש בקלות אם אנחנו לא שמים לב אליה ולא נותנים לה את תשומת הלב הראוייה והאמת היא שאם מתרכזים בחצי הכוס הלאה קל יותר לקבל ולהבין את חצי הכוס הריקה ולמצוא פתרונות לאיך למלא אותה ...אז היום אולי תפנו מבט לחצי הכוס הלאה שלכם לכולנו יש כאלו ולשכן שלכם תמיד נראה שהדשא אצלכם יותר ירוק...חפשו את החלק הירוק של המדשאה אצלכם  מוזמנים להשאיר תגובות, לשתף ולהעביר את הלאה מה שאתם לא עושים, איפה שאתם לא נמצאים שיבוא לכם בטוב :-)

מאז אותה מחאת קוטג' שאבדה לה אי שם בבליל המחאות שיש לנו התחלתי לקרוא פה ושם חדשות ( שהוא נוהג בהחלט לא מומלץ לבריאותו של כל תושב בכדור הארץ)התמונה שמצטיירת באופן מחריד אך ברור וחד היא ציניות גוברת והולכת,הפרט כמעט כברלא קיים ...מה זה מחאה , מה זה בכלל אזרחים שיושבים ברחובות, מערכת בריאות שמתפקדת על רגל אחת לעומת מעצרה של מרגלית צנעני, חייבת לציין שהיא לא ממש " כוס התה המועדף עליי" ובכל זאת נדמה היום בבוקר שזהו זה נפטרו כל הבעיות עכשיו יש זמן לעסוק במה שחשוב האם מרגול בעקבות דודו טופז...שמוסיפים לזה את תרבות הריאלטי שחילחלה פה עמוק לחברה  מתגלה תמונה קצת יותר קשה הרייטיניג הוא המלך וכנראה בשבילו יעשו הכול...בתור מי שכתבה בעיתונות יכולה להעיד שאחד הדברים הכי קשים הוא להיות כתב שלא "מביא דם "במילים אחרות שלא חודר לקרביים של המרואיין והתקשורת כנראה לא ממש אשמה כי אנחנו בתור חברה צורכים את זה עובדה ניוז אוף דה וורלד הברטית הרחיקה לכת והביצעה האזנות סתר שנים לסלבס למינהם ורק בכדי להביא כמה תמונות עסיסיות של סלבס בממלכה , הם בטח לא המציאו את זה אנחנו כמובן עם פרש

  הגלובס רותח ומבעבע , מליונים בעולם דורשים את זכותם לחיים טובים , מדהים מה שקורה עכשיו תקופה היסטורית שבה אנשים רבים בעולם מתעוררים כמו תמיד מתוך כאב גדול  שמהווה נקודת שבר  אצלנו ישנה תקופה מדהימה לראשונה מזה עשרות שנים, אנשים כבר פחות מפחדים מהמ"מצב הבטחוני" ויותר מודאגים מהמצב הקיומי היומיומי ואם כבר הבטחון לא משהו אז לפחות שיהיה נוח   רבים וטובים כבר דברו ועוד ידברו על שנת 2012 המתקרבת על פי לוחות המאיה שתסמל לידה מחדש במרחב התודעתי של ההולכים על פני כדור הארץ, והנה כבר שינוי תודעה עולמי המהומות שהתחילו במצרים המשיכו ללוב ומדוכאות באכזריות וברוטליות בסוריה , הם סמלים של התעוררות תודעתית של אנשים שאומרים די !די לנצל אנשים די לעבדות  המודרנית  לאינטרנט שעד לפני עשור היה משהו חשוד ובלתי ברור נהפך לקול התודעה המתעורר בעולם ,יאמר לזכותנו הישראלים שהמחאה שלנו היא בהחלט הכי נעימה ומרשימה , אם ייצא ממנה משהו זה כבר סיפור לגמרי אחר ...עצם העמידה והאמירה היא כבר המון , המון וכל תהליך מתחיל ממקום אחד מודעות   ברגע שהמודעות מתעוררת, זהו זה אי אפשר לחזור לאחור , אי אפשר אחר כך

ו מחליט שזהו זה נגמר לו האוויר וגם נגמר לו האשראי ...פתאום אפשר לראות שבכל המדינות המתוקנות המערביות יש תנאי מחייה בסיסיים טובים יותר לכל אזרח , שאם משלמים מיסים גבוהים כמו בשוודיה יש לזה סיבה וגיבוי מלא ובעיקר שהמדינה היא בעד האזרח ושל האזרח ולא ההפך כמו שאצלנו בארצנו הקטנטונת  פתאום כולנו מבינים שעם כל הכבוד לת ל אביב וירושליים , זה לא לונדון וגם לא ברלין , סה"כ נקודה קטנה על מפת העולם ממוקמת ב"שכונה " לא משהו עם יחסי שכנים בעייתים ומתסובכים ואין שום סיבה בעולם שיהיה ניתן למצוא בברלין דירה של 2 חדרים במיקום טוב ב3,000 ש"ח ובתל אביב ב4000 ש"ח וגם זה לא ממש בטוח יהיה בתנאים הכי טובים בעולם האמת היא שעד לפני חודש וחצי - חודשיים הייתי בטוחה שהקשיים האלו הם מנת חלקם של עצמאים ועסקים קטנים שבהחלט סופגים בארץ רמת מיסוי מטורפת עם הרבה חובות למדינה וזכויות כמעט איין ןפתאום זה יותר ברור מתמיד בארץ נהיה מצב אבסורדי שאנחנו חיים בשביל לעבוד או יותר נכון בכדי לשרוד , במקום שנעבוד בשביל לחיות וזה אומר שעות עבודה נורמליות ...וחופש לפני שמגיעים לקריסה או מחלה כחלק נורמ

זה הסיפור היחיד של עבודת מודעות סגירת הפער בין הרצונות והצרכים האמיתיים שלך לבין הרצון \ פחד לרצות את הסביבה וללכת בתלם עם העדר ככה בדיוק צומחות הצרות שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להיות מי שאנחנו , בדיוק כמו שאנחנו מבלי לקטלג את עצמנו בטוב או רע , בנכון או לא נכון זה פשוט - אם זה טוב לך ( כל עוד אתה לא פוגע באחרים ) זה טוב , אם זה רע לך א י שקונפליקט וספק כנראה שזה רע ...  כל שאר הדברים מסביב זה רק התפאורה. זה כל התהליך כולו על רגל אחת ...נכון בשביל להבין בכלל מה עומק הפער אצל כל אחד ואחת מאיתנו נדרשת לעבור דרך , הרבה פעמים אפילו מעצמנו אנחנו מסתירים את הרצונות האמיתיים שלנו , הם כוסו בכל כך הרבה אבק , בכל כך הרבה דעות בכל כך הרבה דברים מסביב שנדרשת עבודת גילוי וחקירה שלא תמיד נעימה לנו  לא כייף לראות כמה במהלך חיינו היינו עסוקים בצורך שלנו להיות אהודים על החברה ועל הסביבה , לא תמיד קל לראות את זה ולסלוח לעצמנו ולדעת שגם זה חלק מהדרך. אחרי שכבר ראינו מה עומק הפער אז מתחילה העבודה איטית ככל שהיא תהיה היא בלתי ניתנת לעצירה ,אז מדי פעם תשאלו את עצ

יש לה מה להגיד לאישה הזאת , כל כך צודקת...תהליך היצירה הוא כל כך מוזר מתעתע ובלתי ניתן לשליטה גם אם זה בכתיבה , גם אם זה באמנות , מכירה את התחושה הזו כל כך טוב המתסכלת משהו שיש איזשהו ציור שאני מציירת שוב ושוב וזה פשוט לא קורה הקסם לא מגיע וישנם פעמים שזה כמו פיצוץ בלתי נשלט שהמילים רצות על המקלדת והמכחול מצייר את הקו הבא מבלי שאני אדע בכלל מה זה מביא איתו התסכול הכי גדול שאי אפשר לשלוט בזה , אי אפשר לדעת מתי ואיך זה יגיע ואז שזרם של יצירתיות מגיע מת העולם מסביב ..מי שמכיר אותי טוב מכיר אצלי את התקופות האלו שאני פשוט נעלמת שכל עולמי נהיה צבעים ציור , צילומים עיבודים והעולם מסביב נמוג למעט דאגה לדברים בסיסיים הכול פשוט נמוג להרבה אנשים אשר לא מתעסקים בעבודות יצרתיות קשה להבין את ההעלמות הזאת מפעם לפעם , בטח ובטח הקרובים אליי ש" נורא דואגים" אם אני בסדר ? האם תקף אותי איזשהו דיכאון ...חחח  היוצרי ם מבינים את זה את ההתבודדות הזועם היצירה , עם הקסם הבלתי מוסבר הזה שקורה ...צדקו הרומאים והיוונים , כשרון יצירתי כזה או אחר, פשוט מושאל למשך זמן מה לא ממש שלנו ונעלם כלעומת שבא