יחסי ציבור ושיווק לסדנאות, פסטיבלים ואירועים

כ בר חודש שלם שאני מקטרת על מערכת ההפעלה של שליחת הניוזלטר האקזיסטינס שומע והנה הודיעו לי חגיגית שמחליפים תוכנה , חיכיתי וצפיתי לבואה הנה יפתרו כל הבאגים המעצבנים והנה הגיעה היום והתוכנה הוחלפה...נראית יפה עם שלל של פונקציות תפעוליות חדשות . בשמחה וששון נכנסתי לתוכנה החדשה וגילתי שאני לא ממש יודעת לתפעל אותה המסך נראה אחרת, הכול נראה יפה ועדיין כל כך זר שונה עדיין עם עידוד קטן לעצמי התחלתי לערוך את הניוזלטר ומיד השמחה התחלפה לה בקיטורים חדשים , התוכנה הזו לא נוחה ! היא הכריחה אותי לצאת מאוטומט העריכה הרגיל שלי ולשנות כמה דברים וזה בכלל , בכלל לא נוח כבר הרהרתי ביני לבין עצמי וגם הועלתה האפשרות מול נציגת השירות המקסימה והמאוד סבלנית יש לציין. שאולי רק השבוע אני אערוך בתוכנה הישנה והיא תעביר לי לחדשה , האפשרות נשללה ... תעבדי בחדשה  היא השיבה לי את פשוט לא רגילה תראי שהיא הרבה יותר טובה וזה בדיוק מה שקורה לנו בחיים. פעמים רבות אנחנו רוצים להתחיל שינוי עושים, מבקשים מתחננים וזה ממש לא משנה באיזה תחום בהרגלי הקריירה , מערכות היחסים שלנו או כ ל דבר אחר ... מלאי מרץ ועם תחושת אנחה גדולה החדש

מכירים את הסיפור על הפרפר ומורה הזן? למי שלא היכנסו כאן תוכלו לקרוא אותו במלואו ומי שכן יכול לדלג על החלק השחור ... זהו סיפור זן הודי ילד קטן מגיע לביתו של הגורו , הוא רואה אותו אוחז בידו דבר מה . ניגש הילד לגורו ושאל אותו מה יש לך ביד? עונה ל ו הגורו , גולם ובתוך הגולם ישנו פרפר יפיפה וצבעוני שבקרוב יפרוץ את הגולם ויצא לעולם. "אני יכול לקחת אותו איתי הביתה?"  שואל הילד? כן , עונה לו הגורו בתנאי שתבטיח לי שכאשר הפרפר מתחיל להכות בכנפיו בכדי לצאת מהגולם לא תעזור לו. הילד מבטיח לגורו לא לעזור לגולם ויוצא אל ביתו . לאחר 4 ימים של ציפייה הפרפר מתחיל להכות בגולם ומבקע אותו , הילד התייסר כאשר שמע את כנפיו של הפרפר מנסות לפרוץ את הגולם...הוא ראה את חולשתו של הפרפר ועדינותו והחליט למרות הבטחתו לקחת את הגולם וליצור חריץ קטן שהפרפר יצא. הוא פתח את החריץ פרפר יפיפייה וצבעוני נסק החוצה ומיד נפל, עצוב ובוכה לקח את הפרפר ורץ אל הגורו...עזרת לפרפר שאל הגורו ? כן ענה הילד הוא היה כל כך תשוש ועייף ונדמה היה שלעולם לא ייצא משם לבדו. ובכן ענה לו הגורו בעזרתך למעשה הרגת את הפרפר , במאבקו של

השבוע ישבתי לארוחת צהריים בצהריי יום חם ולח כיאה למדינתו ביולי- אוגוסט, מדהים איך בכל שנה נשכחת מאיתנו העובדה שחם כאן! בתאי המוח האחרונים והמזיעים  שנשארו לי  ניהלנו שיחה על עניינים עסקיים אני שברתי את הראש בדרך להביא עוד לקוחות והוא נתן  לי עצת זהב קטנה כמעט מובנת מאליה שתקפה בעיקר גם לחיים. " את צריכה לחשוב איך להוציא ממה שקיים יותר , לא לצאת החוצה לחפש אלא למצוא יותר במה שכבר קיים" פשוט אה...כמעט פשוט מדי בכדי להיאמר ובכל זאת עצה מדהימה שרציתי לשתף גם אתכם בה. יש לנו את הנטייה כחלק מהעולם המערבי שלנו לעוד ועוד, כל הזמן עסוקים בלהביא מקורות חיצוניים נוספים לתוך סל החיים שלנו העסקיים האישיים במקום שנייה להסתכל פנימה לראות מה שקיים ולעשות קודם כל את הטוב ביותר ממה שיש לתת עומק לקיים לפני שרצים החוצה ועושים הרבה אך ברמה השטחית, תופס על כל דבר בחיים, אז הנה לפניכם תעצרו רגע תסתכלו על מה שיש ותראו איך בתוך הקיים אפשר לייצור עומק ומשמעות גדולה יותר. אז תודה לאסי על התזכורת החשובה להיכנס פנימה ולהעמיק ואז הגדילה מתקיימת באופן לגמרי טבעי. ימים יפים ואהבה לילה

החיים שלנו מלאים בצמתים בהחלטות, לא פעם יש את המחשבה מעניין מה היה קורה אם הייתי בוחרת אחרת ממש כמו בסרט דלתות מסתובבות, הלוואי והיה לנו מעיין קדימון כזה בסופו של דבר מה שנראה רע בהתחלה יכול להיות נהדר ובכל זאת בחיים אין לנו את העלילות המקבילות האלה ברב המקרים ההחלטה תמיד נכונה לאותו זמן והדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להקשיב לבטן עמוק פנימה. השאלה מי מחליט את ההחלטות האלו? האם אני מחליטה אותן ? האם הפחדים שלי מחליטים אותם? שאלה? פעמים רבות הפחדים שלנו מכתיבים לנו החלטות ואנחנו אחריהם לא ממש מודעים שזה בדיוק מה שאנחנו רוצים, המיינד שלנו מתוחכם כל כך שהוא נותן לנו תירוצים הגיוניים לכל דבר והחיים יש להם דרך משלהם הגיון לא ממש משחק תפקיד פה... אלו המצבים שאני מחליטה לא להחליט לפחות לאיזה כמה ימים לתת למידע קצת להתבשל בתוכי ככה עמוק בגוף... לפעמים ההחלטות האלו לבד מגיעות לפעמים צריך הרבה סימנים מהיקום לדעת שכן זו הדרך לכאן בדיוק צריך ללכת כל מה שנדרש זה הקשבה מלאה לכל הסימנים המאוד ברורים שהיקום שולח ... ויש סימנים כל הזמן רק צריך לעצור ולהקשיב. אז אני בצומת עומדת קצת בצומת הזו ונותנת לע

נשמע פשוט לתת לרגש להיות אך כמה אנחנו אוהבים את רגשות האהבה, השמחה והפרפרים בבטן וכמה אנחנו מפחדים או נלחמים ברגשות הפחות טובים אלו שמביאים איתם כאב בכי או צער. המלחמה הזאת ברגשות היא אחד החסמים הכי גדולים שלנו בחיים וכמובן שאנחנו רבים עם משהו רגש או כל דבר אחר במציאות הם הרי לא נעלמים הפך מתעצמים, חוק טבע שכזה מה שתלחם בו ופיע יותר ויותר בחייים מה שתקבל אותו ותכיל אותו ישהה קצת בגוף יעשה מה שיעשה ואז פשוט ייעלם. מצחיק איך חילקנו את העולם שלנו "לטוב" ורע" בצורה כזו דיכוטימית שחור - לבן ברגשות , בהתנהגויות או הכול או כלום. החיים רב גוניים ממש כמו הגאות והשפל ככה גם אנחנו, ככה גם הרגשות שלנו ובכדי להיות, לחיות ולהרגיש את הפוטניצאל המלא שלנו אנחנו חייבים לנוע במחזוריות הזו לחוות את הכול , מנסיוני שנותנים לזה פשוט להיות נותננים לרגש קצת " לשבת " בגוף גם אם הוא פחות נעים בסופו של דבר הוא מפנה את מקומו מהר יותר. הרבה פעמים שמופיע כאב אנחנו כל כך עסוקים בלדכא אותו ולהדחיק אותו שהוא גורם הרבה יותר כאב וממשיך לשבת לנו בגוף עוד ועוד ...ומקבעים לנו דפוסי חיי

לא ממש ממאמיני תשעה באב וכאלו ועדיין כבר שבועיים נמצאת בי מועקה , לא ברור ממה ולמה ? הכול רגיל בסדר ואפילו ישנם כמה דברים שבהחלט נרשמה בהם התקדמות מעשית יפה ובכל זאת... כמו גוש של צמר לא אוורירי ובהחלט לא נעים זורם לו בין מרכז הגוף איזור הצאקרה השלישית לגרון זה התחיל בבטן ולאט , לאט טיפס לו אולי יש משהו שאני צריכה להגיד , אולי יש איזשהו דבר שהגוף יודע ואני לא ... אולי בכל זאת אם זה בגוף אז זה גם בנפש ולפעמים צריך להיות בדיוק שם בנקודה הזו שזה קצת תקוע שזה מרגיש שמשהו יושב שם ולהמתין לזמן שלו שייצא בזמן הנכון והמדוייק לו! לעצמי תמיד בזמנים כאלו אני אומרת כנראה שאם זה כואב אז משהו בדרך להיוולד ... ולפני כל לידה זה תמיד כואב. גם זה יעבור

ב חיים לפעמים צריך לעצור שנייה מהטיפוס על ההר , מהמרוץ קדימה ולהביט שנייה למטה השאיפה הטבעית שלנו היא להסתכל קדימה ולראות מה עוד אנחנו רוצים לעשות וזה בריא וטוב אך לפעמים יש צורך שנייה לעצור ולהבין מה כבר נעשה ואת זה אנחנו שוכחים. סופשבוע האחרון חזרתי אחורה בזמן לפגישה עם בני הגרעין שלי אי שם בקיבוץ שהיה הבית שלנו במשך כמה שנים טובות , התקבצנו בבריכה כשהפעם אנחנו יושבים בצד של בריכת הילדים זעטוטי הדור הבא התרוצצו להם מסביב ,אותו מקום, נראה ששם כמעט כלום לא השתנה אך מנקודת מבט שונה. היה נדמה שלמרות כל השנים שחלפו וכל הדרך שכל אחד מאיתנו עבר לא הרבה , בקבוצה הזו של הגרעין כל אחד תפס את מקומו הטבעי מגיל 18 ממש אותם תפקידים די מדהים... יום של התרגשות של מפגש מחודש ויחד עם זאת התבוננות אחורה לכל הדרך שעשיתי מאז אותו יום שעזבתי את הקיבוץ , בן זוג , בית מתוך הדגדוג הפנימי של חיפוש , סקרנות.  לעיתים בחיים עלתה בי המחשבה אם הייתי נשארת שם הכול היה הרבה יותר קל ויחד עם זאת מנקודת המבט של העצירה הזו באמצע מסע החיים ומבט חטוף על העבר הבנתי שעשיתי את ההחלטה הכי טובה,